<לסבתא האהובה, לא אשכח אף פעם>

זמן מה לאחר תחילת המלחמה, יצאה אוניית מעפילים בפיקודה של אשת
הנשיא לשעבר רעומה וייצמן בדרכה לישראל.
על האנייה הזו הביאה רעומה לישראל פסוקים חיים מן התנ"ך. חזון
העצמות היבשות של יחזקאל, שמע ישראל, מן המיצר קראתי יה, גם אם
אלך בגיא צלמוות...כולם היו חרוטים בלהבם החד של החיים על
פניהם ועיניהם של המעפילים.
את סבתא אימצה משפחה טובה וחמה בקיבוץ-עין שמר, וגידלה אותה על
ערכים של שיתוף ואהבה. את כל אלו הביאה סבתא אלינו.
עד הירח היתה הולכת בשבילינו לו רק היינו מפצירים בה. על
שולחנה תמיד הוגשו מיטב המטעמים, ובכל פעם שישבנו כולנו יחדיו
לארוחת ליל שבת הרגשנו את אהבתה נשפכת עלינו.
סבתא אהבה מאוד ילדים. כל חייה עבדה כגננת, והילדים בגן הקדימו
לבוא רק למען יזכו בעוד כמה רגעי חסד בחיקה.
כשפרשה סבתא לפנסיה, עבדה כמטפלת. טיפול בילדים כבר היה חלק
ממנה, וכעת לאחר ששלושת ילדיה כבר עברו את גיל העשרים ונכדיה
גם כן לא היו ילדים כבר, העסיקה עצמה בילדיו של מישהו אחר, והם
החזירו לה אותה אהבה שנתנה להם.
קשה היה למצוא אותה יושבת. או מנקה, או מבשלת, או מתרוצצת
בשביל סידורים, הכל בשביל שלנו לא יחסר דבר, הכל כדי שחלילה לא
יזכירו חיינו את חייה שם.
רק במקום אחד נגמרה אהבה וסבלנותה. די היה באזכור של משהו שיצר
אסוציאציה לגרמניה או לגרמנים, והיא היתה מעווה את פניה בגועל
ומקללת "טינופת..."
פעם שאלתי אותה מדוע היא קוראת לאתלט גרמני טינופת, כאשר כל
קשר בינו לבין השואה הינו מקרי בהחלט, והיא ענתה לי כי לעולם
לא תסלח להם על מה שהם עוללו לה.
אחיה הגדול הצליח לברוח איתה לארץ, אך את השכל הישר השאיר בבית
היתומים בהונגריה. ושאר בני המשפחה הפכו לעוד שתי ספרות
בסטטיסטיקה המזעזעת של יד ושם.
יום אחד לפני כשמונה שנים, ארגנה אשת הנשיא דאז רעומה וייצמן
ערב בביתה שאליו הזמינה את כל מי שהעלתה לארץ באותה ספינה.
אותו לילה ניגשה סבתא אל גברת וייצמן, והוציאה מכיס ארנקה את
אוצרה: תמונה ובה כל בני משפחתה, מבעלה ובנה הבכור ועד אחותי
הקטנה - הנכדה הצעירה ביותר.
כאשר דמעות בעיניה הראתה לה סבתא את התמונה, ואמרה את המילים
שילוו אותי עד יומי האחרון: "זאת הנקמה שלי".

היטלר לא הצליח להרוג את סבתא. בהתחלה גם הסרטן לא. אבל בניגוד
להיטלר, הסרטן חזר. וכוחותיה של סבתא, לאחר כל מה שחרץ בנפשה
העולם, תשו.
הייתי אז בן 13 שנה בלבד. איש לא סיפר לי שסבתא חולה, כדי
למנוע ממני כאב מיותר. הם חשבו שכמו תמיד, היא תתגבר, היא
תנצח.
כאן מפורט הידע היחיד שיש לי שימים אלו על סבתא שלי ז"ל אשר
אהבתי. איני יודע שמות ותאריכים ואיני יודע על מקומות או
אירועים ספציפיים.
בסה"כ, איני יודע הרבה. אך אני כן יודע כי סבתא היתה אדם חם
ושופע טוב ואהבה שרצתה לגרום רק אושר לכל מי שפגשה.
אנשים כאלו הם מלאכים, ולכן מקומם כנראה, בגן-העדן, לצידו של
אלוהים. לפעמים אני עדיין חושב שהיא מסתכלת עליי מלמעלה, דואגת
לי ושומרת עליי.
מקומה בלבי יהא ריק וחסר, עד עולם.