גיל ויוני נפגשו במפתיע בלשכת התעסוקה. בהתחלה ניסו, כמובן,
להעמיד פנים שלא ראו זה את זה. הראשון להתבייש בהעמדת הפנים
היה יוני.
-"מה נשמע, גילי? ווט'ס א נייס גירל לייק יו דואינג אין א
פלייס לייק דיס?"
גיל גיחך.
-"מה שאתה עושה, אני מניח. כמה זמן כבר אתה פוקד את המוסד
הנכבד הזה?"
-"שלושה חדשים. העיפו אותי בפברואר. ואתה?"
-"חדשיים."
-"כן. שמעתי בעצם שהעיפו גם אותך. מגידי."
-"יופי-טופי. נו, איזה מספר אתה? אני 541."
-"564".
שניהם הסתכלו בפקידה הישנונית ובאולם הקבלה העמוס. אימהות
צעירות עם עגלות תינוק. כמה אנשים מכובדים-יחסית
ומבוגרים-יחסית למראה, קוראים עיתון. הרבה צעירים בעלי חזות
סטודנטיאלית. התגודדות קצרת רוח ליד הקיר עליו תלויה רשימת
השמות הממוספרת.
-"איזה מספר נכנס עכשיו?" שאל גיל.
-"243. עושה רושם שיש לנו זמן. ראיתי איזה בית קפה סביר למטה.
רוצה לבוא?"
-"אלא מה? אם ההר לא בא אל מוחמד, גיל הולך לשתות קפה. או מה
שזה לא יהיה."
-"כן. ביידיש זה נשמע יותר טוב."
-"בדיוק. בוא."
נכנסו לבית הקפה. התיישבו והזמינו. גיל הזמין ארוחת בוקר שלמה.
יוני הסתפק בקפה.
-"תהיה רעב מת, עד שתגמור פה" נגס גיל בטוסט "היית צריך כבר
ללמוד מהניסיון."
-"אני מנסה לנצל את ההזדמנות לעשות דיאטה. וגם לשמור על
איזושהי שכבת שומן מינימלית בחשבון הבנק שלי." אמר יוני "מה
העניינים אתך? התראיינת בסוף אצלנו? שים לב שאני אומר 'אצלנו'
עדיין, כמו אידיוט. לוקל פטריוטיזם של פריאר עם קבלות."
-"ראיון התראיינתי. אצל פזית. אבל, בזה זה נגמר, חוששני. מה
התפקיד של הבחורה הזאת, בעצם? לא ממש הצלחתי להבין. נראתה לי
די צעירה. לא ממש רצינית."
-"שאלה קשה ביותר אתה שואל אותי, ידידי. אני יודע רק  שהדבר
הזה דבוק להוד סי-אי-אויותו עמרי, עוד מהימים שהיה ראש צוות
בחברה הקודמת. אין לה תפקיד מוגדר. אבל, בהחלט יש לה: רכב
חברה, שפע של זמן פנוי וכוח פוליטי מקביל לזה של שתיים-שלוש
מפלגות חרדיות, לפחות. מן הסתם בשל כשרונה, חריצותה והתמדתה
המעוררות השתאות. אני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת."
-"הבנתי. אבל, היא לא בדיוק עשתה עלי רושם של חתיכה הורסת, אם
מותר לי לחוות דעה."
-"מותר לך. ולא צריך להיות חתיכה הורסת. מספיק להיות חתיכת
חרא." אמר יוני "אלו הן התובנות המעמיקות שהגעתי אליהן בחדשים
האחרונים."
-"יהיה טוב." אמר גיל בפה מלא "הבטחה שלי."
-"בהחלט." אמר יוני "תלוי למי ומתי. אני מניח שבאחד מימי
העבודה הארוכים והמשמימים שם היא מצצה לו את הזין. בינתיים הוא
התעשר, כידוע, והיא מחזיקה נגדו את נשק יום הדין. אם הוא רק
ינסה להיפטר ממנה היא ישר מרימה טלפון לאשתו ומספרת לה בדמעות
מרות לאיזה מנוול היא נשואה. זה נכון, דרך אגב, במאמר מוסגר.
אשתו, מצידה, יכולה להחליט שנגרם לה נזק נפשי אנוש עקב התגלית
הזאת ולשכור עורך דין יקר כרצונה. זה יעלה לעמרי ימבה כסף וכאב
ראש, אפילו אם הוא יצליח איכשהו לצלם אותה בזרועותיו המסוקסות
של הגנן, או משהו כזה."
-"אדריכל נוי", תיקן גיל.
-"כן."
-"בוגר סיירת. מלח הארץ."
-"בדיוק. תראה איזה שכל קטן וכמעט אפס מאמץ צריך כדי לעקוף,
סוציו-אקונומית, טמבלים, אהבלים, כמוני וכמוך. אני מקווה שאתה
מבין שהיא העובד המוגן ביותר מפני פיטורין בחברה?"
-"דבר בשם עצמך. אתה מריר מדי. טייק איט איזי, מאן. יום יפה
היום."
-"הישראלית שבתכונות." אמר יוני "מרירות, כלומר. אבל, באמת -
ניסית פעם לחשוב בת כמה הבחורה הזאת בסך הכל? איזה רקע והכשרה
יש לה בכלל?"
-"הרגע הסברת לי."
-"לא, תהיה רציני רגע," יוני כעס עכשיו באמת. גיל לעס בנחת את
הסלט. "הרי אי-אפשר אפילו לטעון שהיא מושכת. ערמת עצמות
מצחינה. אבל, כל אחד וטעמו עמו. נחזור לעניין: אלפי, בעצם
מיליוני, נשים עושות כמוה בכל העולם. ובאותו זמן, אנשים כמוני
וכמוך, שהתכונה המאפיינת אותם היא שהם מעבירים חיים שלמים בלי
להבין עניין, לומדים כמו חמורים טמבלים שנים באוניברסיטה,
עובדים שלוש-עשרה שעות ביום בלי לגמור את החודש, מספרים לעצמם,
ברוב טיפשותם, שתפסו את אלוהים בביצים ובסוף מסיימים את תהליך
הגריטה כאן - בלשכת האבטלה."
-"על כוס קפה, שכחת להוסיף." אמר גיל "מן המפורסמות היא שאין
צדק בעולם. מתי, בזמן שעבדת, היה לך זמן לרבוץ ככה בבית קפה,
בשעה הזאת של היום? אפשר לראות את זה גם ככה, אתה יודע."
-"מעניין את הסבתא שלי," ענה יוני "אני קצת מתקשה ליהנות מזיו
החמה ומתפארת הבריאה כשאני יודע שבכל יום שעובר, נפער חור גדול
יותר ויותר בשרידי קרן ההשתלמות המסכנה שלי. את הפיצויים כבר
גמרנו לאכול. ולי יש ילדים, בניגוד לעלמה שעליה דיסקסנו, שמן
הסתם מקפידה הקפדה יתרה בענייני קונדומים, דיאפרגמות ושאר
הציוד המקצועי הרלבנטי."
-"דבר יותר בשקט," גיחך גיל "המלצרית וכולם פה מאזינים לתזות
שלך בדבר הקשר שבין מין אוראלי וריבוד חברתי."
-"והשאלה היהודית." אמר יוני "לא מעניין אותי. אני לא אתפלא אם
המלצרית כאן היא, בעצם, מנהלת שיווק לשעבר. העולם השתגע לגמרי,
אני אומר לך."
-"אמרת. מה אתה מתכוון לעשות, דרך אגב?"
-"מה שהירשלה עשה. אלא מה? מה שעשינו בארבעים ושמונה. האמת היא
שתכננתי לפרוץ לתוך החברה חמוש בבנדנה צבעונית וקלצ'ניקוב,
לרוץ במסדרונות ולרסס את כולם בזעקות 'אללה הוא אכבר' ניחרות.
אבל, גם זה, כנראה, לא מסוג החלומות שמתגשמים. חוץ מזה-יש שם
גם כמה שלא מגיע להם. לא מההנהלה, כמובן."
-"זה מאד מתחשב מצדך."
-"נכון? אני שומר על טוהר הנשק בנסיבות הקשות ביותר."
-"צריך להמשיך לחפש." אמר גיל "בכל מקרה, אני ממליץ לך בחום כן
לאכול ארוחת בוקר מידי פעם. עכשיו, מאחר ואני בסך הכל מספר
541, נראה לי שכדאי להתחיל לכנוס."
-"כן." אמר יוני "בוא נשלם ונזוז. אני צריך לרצוח מישהו, ואין
לי פה מועמדים מתאימים. אז אולי הפקידה המעפנית שם למעלה.
הפוסטמה הצולעת והפוזלת. זה יעשה לי את היום - לחנוק אותה."
-"חלילה וחס!" אמר גיל "היא תקוותנו היחידה, כרגע. בוא נזוז."
שילמו והלכו. עוד לפני שיצאו מתחומי בית הקפה הבחין גיל
במלצרית, עטה בזריזות על השולחן שעזבו זה עתה, ובודקת. לא כל
לקוח משאיר טיפ.