הוא חצה באיטיות את הרחבה הגדולה, המטונפת, על רציפיה ותחנות
האוטובוס השוממות שבה. החלק הזה של התחנה המרכזית הישנה היה
שומם למדי עתה, בהשוואה למה שזכר. הפעילות השוצפת עברה כבר
מזמן מזרחה, אל מתחם התחנה המרכזית החדשה וסביבתו הקרובה:
קיוסקים, כספומטים, בתי זונות.
"באמת הרבה זמן כבר לא הייתי פה", הרהר, "לא הפסד גדול".
חשב לצלצל הביתה לפני שהוא מגיע. על המדרגות, בעליה לשירותים
הציבוריים, ישב זקן מצומק, שחום, ומכר כרטיסי טלכרט ואסימונים
("מי קונה היום אסימונים, לעזאזל?").
ניגש אל הזקן והוציא שטר של עשרים שקלים. חיטט בכיסי הדגמ"ח
בחיפוש אחר מטבעות נוספים. כרטיס טלכרט של עשרים שקלים וחמישים
אגורות עלה כאן עשרים ושלושה שקלים.
"זהו מתח הרווחים של היזם השיווקי הזה", חשב, "שלא לדבר על
ספסרות האסימונים שרצה פה. משהו- משהו. אחד ממתעשרי כלכלת עידן
המידע, על-פי כל האותות והסימנים. אני רואה כאן מינוף
וסינרגיה. וגם טי-קיו-אם."
הזקן היה עיוור. לטש זוג עיני תבלולים בצבע תכלת מזויפת עכורה
ומנה בקול את העודף שמישש באצבעותיו, מתוך שקית ניילון
מלוכלכת.
"תספור לי, ווקשה, אדון. בסדר? למה אנשים עובדים עלי."
היו לו, לזקן, זיפים אפורים בני כמה ימים על לחייו השקועות,
ניחוח זיעה חמוצה, בלואי סחבות. כל המפרט. היה לו אפילו כתם
שתן גדול, לח, בקדמת מכנסיו. "אני מקווה שהוא לא מודע לזה",
חשב.
הרגיש את גל החמלה והצער הגדול גואה. עמד בפרץ, כבש ודחק אותו
חזרה, למטה. שם המשיך לבעבע באי-שקט ("משהו לא בסדר אתי היום.
לא תקין. רצוי לחזור לשגרה בזריזות").
עלה במדרגות ונכנס אל הפסאז' האפלולי שמאחורי השירותים
הציבוריים. בצד השני, עד כמה שזכר, צריכים היו להיות טלפונים
ציבוריים. דוכן עיתוני הזימה בגרוש עדיין היה שם. זה לא השתנה.
יריעות שלמות של ערוות פעורות, ריריות, אשר מעבדי התמונה
במערכות העיתונים הוסיפו להן גוני ורוד ואדום  להגברת התיאבון,
כיסו כמעט את כל הקירות, המוארים בקושי. בין אברי המין בצבצו,
פה ושם, חיוך מחומצן, תחת שזוף היטב, פטמות. שום "פנטהאוז", או
אפילו "האסלר". אלו יקרים מדי ומקומם בחנויות של "סטימצקי".
הכל זבל גרמני, או מתוצרת המזרח הרחוק, או אפילו מקומי.
אבל קונים לא היו. אפילו מצבת בדלי הסיגריות המעוכים על הרצפה
ירדה במידה ניכרת מאז הפעם האחרונה שהיה פה. המקום היה נטוש עד
כדי ניקיון, כמעט. האינטרנט חיסל את העסקים והכל הלך לעזאזל.
המוכרת השמנה רבצה אדישה, כמעט מעולפת, מאחורי הררי התחתים
והשדים. "בקושי מעמידה פנים אפילו, שהיא מצפה לקונים", חשב.
חבורת חיילים סדירים, עמוסי קיטבגים וצ'ימידנים חלפה ליד
הדוכן. העיפו מבטים משועממים בתמונות והמשיכו.
"לאן הגענו שאפילו החיילים לא רוצים לאונן", הרהר, "והאנשים
האלה, פה. הכל באמת הלך להם לעזאזל, מאז התחנה המרכזית החדשה
והאינטרנט. הם רגילים שהכל הולך לעזאזל. מה גורם להם להמשיך?"
הטלפון הציבורי הראשון היה חסר. נעקר על שורשיו ונעלם לו, אי
לאן. השני והשלישי לא פעלו.
"באמת הגיע הזמן להתחיל להסתובב עם טלפון סלולרי", נזף בעצמו,
"כמו כולם. תהיה קצת כמו כולם, לשם שינוי. זה יעשה לך טוב על
הנשמה. ונסה לקנות עוד גרוטאה שנוסעת איכשהו ואז לא תצטרך שוב
לעבור דרך המקום האיום הזה. והגיע הזמן לנסות באמת לעבור לחר"פ
ולעשות מילואים נורמליים. או לא לעשות בכלל. ותתעודד קצת; השמש
זורחת. אפילו כאן."
יצא החוצה והלך אל תחנת האוטובוס.
ואז זה קרה. אולי בגלל המעבר הפתאומי מן הצל אל אור השמש המלא.
לא. זה היה כנראה בכל זאת הזקן ההוא, ששבר אותו. הלך מעפעף
ומסונוור, מכוון את עצמו בקירוב בלבד, על פי מה שהצליח לראות.
דמעה אחת או שתיים הבשילו דיין לנשור במורד הלחי. מיהר לחצות
את הרחוב אל הצד המוצל ונעמד בכניסה לאיזו חנות נעליים סגורה.
אף אחד לא ראה, כמובן.
"ואם ראה, אז מה", אמר לעצמו, "אני מתנהג כמו אידיוט מושלם.
מתחבא בכניסה לחנות נעליים ומבצע פנטומימה של מישהו שנתקף
פתאום סקרנות פטישיסטית עזה למראה נעלי עקב עשרים סנטימטר, כדי
שלא יראו אותי בוכה. לא להאמין. חזרתי לכיתה גימל. צריך לעשות
משהו בנדון. אני פרום לגמרי היום. צריך להחזיר את המעיים לחלל
הבטן ולתפור. לחזור להיות מהודק ומצופף, כהלכה."
התאושש קצת והמשיך. בקצה הרחוב הייתה מעדנייה וחנות תבלינים.
האוטובוס הבא היה עתיד לצאת רק בעוד חמש-עשרה דקות, פורמלית.
כלומר: יש איזה עשרים דקות להרוג. נכנס פנימה והזמין מאתיים
גרם קפה שחור טחון, עם הל וחוואייג'. פתח את השקית והסניף. אין
בכל העולם כולו ריח חושני, משכר, עשיר, מגרה בלוטות רוק ומצהיל
יותר מזה. גם רוכלי האסימונים של העולם הזה יכולים להרשות
לעצמם קפה. הם חייבים להרשות לעצמם.
"טוב", החליט, "זה יהיה הסם שלי להיום."
האוטובוס הגיע. נוסעים החלו לעלות. הצטרף, עלה אף הוא והתיישב
במיזוג. הדלתות נסגרו. עוד מעט נתחיל לנוע. תנועה חלקה, עקבית
,יעילה ונמרצת. נופים יתחלפו. התקדמות בת-מדידה תושג. באמת יום
יפה היום, בסך הכל.