לך,
אהוב שלי
אם אוכל לומר לך את זה, אני מניחה שכבר הכל אפשרי.
וזה שאני מרגישה כמו אופרת סבון של שתיים עשרה בצהריים לא תשנה
את העניין
והרי אני יכולה לראות את פנייך, יכולה לראות את ידך זזה
בביטול, מסמן לי שהנה, פשעתי ברגשנות יתר, והרי עבורך אין פשע
חמור מזה.
ואתה רוכן לידי, עם פרצוף של סוף העולם.
וזהו, אני מחוקה, נגמרתי אהובי, נגמרתי, כי אני לא יכולה איתך
ולא יכולה איתך.
ובלעדייך?? בלעדייך אני יכולה מצוין, יכולה לבהות באוויר העומד
ולנתח כנפי זבובונים, ולשקוע בצבעים עמוקים של שקיעה ולהמציא
את כל המטאפורות שביאליק לא חשב עליהם ורחל אפילו לא העלתה
בדמיונה.
והלב שלי מתרוקן ככל שהמאפרה מתמלאת וענני העשן אופפים אותנו
כמו תפאורה של סרט מתח זול במיוחד.
אבל אתה לא מעשן.
כבר אמרת לי פעם שעישון מזיק לבריאות, ואתה, אתה רוצה לחיות
לנצח, פיטר פן זקן שכמוך.
אתה בוהה בי מדליקה את שבבי הסיגריה האחרונים שנותרו בקופסא
המעוכה, ומביט, ומביט ומביט כל כך הרבה שאני מתחילה לחשוב שאני
מאבדת את דעתי .
ואני מוציאה איזו ירידה שנונה על העולם הזה, ואתה אפילו מחייך
, כבר רגיל, כבר יודע עוד לפני שאני מוציאה משהו מהפה, אתה כבר
יודע.
ואני לא יודעת.
האמת, שאני לא יודעת הרבה.
יש לי מעין פוזה חכמה כזו ואני יכולה להרצות לך על כל נושא
תבחר, ולהסביר לך על פוליטיקה ושיט.
אבל אני לא חכמה, וגם לא אהיה, אני מהאלה, האלה שהכל פוזות
אצלם, העמדת פנים לא מחוכמת במיוחד ולא יותר.
אוי אהובי, אני אופרת סבון של שתיים עשרה בצהרים, ואתה, אתה
ערוץ ההיסטוריה ביום טוב במיוחד.
והם, הם אף פעם לא מתחברים, הם רחוקים עשרות ערוצים אחד
מהשני.
אבל אולי, מתישהו, כמו ברומנים העבים האלה של תחילת המאה, הכל
יסתדר, והצפרדע ינושק ע"י נסיכה יפת תואר
והיפה והחיה ירקדו באולם מקושט נברשות קריסטל, ויבינו, שהם
נועדו.
אני מחכה, מחכה למיזוג ערוצים, ואולי סתם תוכנית קרוס-אובר
אבל מחכה.