"מתי היינו פה בפעם האחרונה?"
"לא זוכרת... נראה לי לפני שנה בערך,אבל זה לא היה פה בכל
אופן, אתה טועה..."
"אז למה זה נראה לי מוכר?"
"בעיקרון המקום הוא אותו מקום אבל לא מדויק. באנו לעשות בדיוק
את אותו הדבר כמו בפעם האחרונה, אבל אז זה היה ליד רמת השרון.
עכשיו אנחנו על גבול חולון - בת ים. זה נראה אותו הדבר אבל
המקום שונה".
"זוכרת איזה קטעים היה בפעם אחרונה? בכינו מרוב צחוק, זוכרת?
אני לא בטוח שאת בכלל יודעת מה היה שם... את לא כל כך היית
איתנו שם. היית בפלנטה אחרת".
"טוב, זאת לא חכמה, אני יותר בכיתי מצחקתי. אתה יודע שהדברים
האלה משפיעים עליי קשה".
"ככה חינכתי אותך תגידי לי? איך את נותנת לדברים כאלה להשפיע
עליך?"
"אל תגיד לי את זה! אני זוכרת בדיוק שהיתה פעם שגם אתה הגבת
בדיוק כמוני. אמנם זה היה לפני ארבע עשרה שנה - אבל אני זוכרת.
זה שאתה היית חסין לדברים האלה זאת לא אשמתי. בכלל... מי אמר
שאני חייבת להיות דומה לך?"
"לא אמרתי כזה דבר. אבל הייתי בטוח שלמדת משהו מהמעט שבילית
איתי. גם אם לא היינו יחד הרבה זמן, הייתי שם שנים. נראה לי
ששכחת".
"לא שכחתי כלום. אני אמנם בהדחקה משהו, אבל אני עובדת על זה.
אני עושה הכל בכדי להיזכר אבל משהו חוסם אותי, לא יודעת מה
וסביר להניח שברגע שאני אמצא מה זה הזכרונות ישטפו אותי".
"לפחות את זוכרת את הפעם האחרונה".
"זאת לא חכמה.. זה צרוב לי בנשמה. זה היה טראומטי מדי. אני לא
חושבת שיש מישהו שלא יזכור".
"זוכרת את השיחה שלנו? או רק את עצמך?"
"המממ... שיחה? אנחנו? עד כמה שזכור לי לא דיברנו אז כל כך...
הייתי יותר מרוכזת בעצמי, רוב הזמן לא ראיתי אותך בכלל".
"כמה אנשים בכלל היו שם?"
"מה, אז?"
"כן".
"לא הרבה.. ואל תהיה לי מופתע עכשיו, לא הספקנו להודיע להרבה
אנשים".
"תראי כמה אנשים יש פה עכשיו... אפשר לחשוב שהוא היה יותר ידוע
ממני".
"הוא לא, אבל מוזר לי שאתה בכלל סופר את האנשים, אתה יודע כמה
היו באים אם היינו מחכים יום אחד".
"כן... רק שרציתם לגמור את זה מהר... לא יכולתם לחכות".
"זה לא נכון! זה היה בשבילך! רצינו לעזור לך כמה שיותר, להביא
אותך לכאן כמה שיותר מהר ולגמור עם זה".
"אז דעי לך שלא היתה לי בעיה לחכות בכלל. אף אחד לא שאל אותי.
ניסיתי להגיד לכם אבל אפילו את לא שמעת אותי. כל כך מרוכזת
בעצמך".
"אני לא יכולה לשמוע אותך אומר לי כזה דבר! זה לא הוגן! הלכתי
ללמוד כל מיני דברים אינפנטיליים בכדי שתהיה לי יכולת לעזור
לך, להקל מעט על הכאב".
"בולשיט חמודה. עשית את זה בשביל עצמך, להקל לך קצת על המצפון.
כשרציתי אותך לידי באמת - לא היית שם. כתף וגב, זה כל מה שאני
זוכר ממך".

הדמעות התחילו לחנוק. מזל שזכרתי להביא משקפי שמש, למי בכלל יש
כח להתעסק בכל השאלות האלה, למה את בוכה, מה קרה, מה עובר
עליך, ספרי, שתפי... לא רוצה! הדמעות שלי! הבכי שלי! הכאב שלי!
עופו לי מהעיניים ותנו לי להתבוסס בקיא שלי!

"למה את שותקת?"
"אני מתגעגעת אליך".
"נו הנה, אני פה! מה הבעיה?"
"אתה לא ממש פה!"
"מה, זה שאת לא יכולה להרגיש אותי? די נו, תפסיקי... כבר למדת
מספיק בחיים, את לא ממש צריכה לראות אותי פיזית בכדי לדעת שאני
איתך. אני איתך מרגלית, אני כאן!"
"אתה לא! אתה כבר לא מחבק אותי יותר! אתה לא מכסה אותי בלילה
עם השמיכה! אתה כבר לא יכול לבדוק אם כפות הרגליים שלי מכוסות
טוב, אתה כבר לא עוזר לי בכלום! כשאני צריכה אותך, ברגעים שבהם
אני הכי צריכה אותך אתה לא עונה לי, אין לי שום מספר להתקשר
אליו! שום כתובת!"

"תראי איך היא צוחקת, בדיוק כמו שאת צחקת אז... איזה יופי...
והוא אפילו לא היה בשבילה כמו שאני הייתי בשבילך".
"היא לא צוחקת!! היא בוכה, אבא! איך אתה לא רואה? היא בוכה,
כמו שאני בכיתי עליך! כואב לה וכמה שאני יודעת שזה כואב - זה
כלום! זה כלום לעומת אותו יום שהלכת, זה כלום לעומת הסכין
שננעצה בלב הקטן שלי. את כל החומות אתה שברת לי! את כולן! לא
השארת לי מאומה בשבילי...  לא נשאר לי כבר במה להגן על עצמי
יותר!"

יתגדל ויתקדש שמי רבא...

אוי אלוהים... רק לא זה שוב פעם... רק לא זה... רק לא המילים
האלה שוב. התמונה הזאת שלהם עומדים עם החולצות קרועות. רק לא
התמונה הזאת של היבבות. רק לא הקולות האלה שוב, העיניים של
אמא, החיבוק של החברות. הלחישות. שירת הרב. האמן!

לרגע אחד עצרתי. נשמתי עמוק. יצאתי מהמקום המחורבן הזה וראיתי
אותי. ילדה קטנה עם צמות. רצה אליך. רק טיפת יחס ממך, מילה,
טיפת אהבה. לטבוע בעיניים שלך, לחבק אותך, לטפס לך על הכתפיים
- מלכת העולם! לשמוע את הקול שלך. זה רק אתה ואני אבא. רק אתה
ואני. היום במלחמת מוחות. מלחמת נשמות. אתה ואני פנים מול
פנים. מורידים כפפות. הנה אני כאן!
מצחיק... אתה לא צריך אפילו לעשות שום דבר. אני עושה את כל
העבודה בשבילך. בשביל שנינו. אני לוקחת את החגורה, מורידה לה
את האבזם. מקלפת מעליי את החולצה. ומלקה. אני לא מרגישה כלום
אבא. כלום... אחת לא עוזרת. אני אנסה שוב.. עוד מכה. עוד
צריבה. לשניה זה שורף אבל הנה... כבר עבר. זה לא מגיע אליי,
אבא! שום דבר שאני לא אעשה לעצמי לא יחזיר אותך!
כלום, ראבק, כלום! מה שאני לא אנסה, עם כמה גברים שאני לא
אשכב. אנסו אותי אבא! נתתי שיאנסו אותי, אתה יודע?

אני יודעת שלא ככה גידלת אותי. אני יודעת שלא ככה חינכת אותי.
אני יודעת שאני הנסיכה שלך. ועכשיו לראות אותי עושה את כל
הדברים האלה לעצמי - אני יודעת... יודעת שזה כואב לך. יודעת
שזה מעציב אותך. אני בוכה את הדמעות שאתה לא כאן לדמוע אותם!

אני לא יכולה לעשות נגד זה כלום אבא. כלום.
מנסה לכפר. מנסה לבקש סליחה. מחילה. ואפילו כאב פיזי לא עוזר,
אז מה כן לעזאזל? מה כן?

יתגדל ויתקדש שמי רבא...

"נרגעת?"
"לא, יש לי בסטוק עוד חמישה ליטרים של דמעות. אל תדאג, אני
יודעת שאתה לא אוהב לראות אותי בוכה. אם יש משהו שלימדת אותי
זה להיות חזקה. לבכות בשקט בשקט בלילה. בלי שאף אחד יראה.
אפילו בעלי לא ידע. רק לפעמים אמא היתה שם".
"זה לא נורא כל כך לבכות. אם זה עושה לך טוב אחר-כך,אז תבכי".
"זה לא מחזיר אותך. אז מה זה כבר משנה?"

"טעיתי בך. טעיתי כשחשבתי שאת כמו האחים שלך. שכחתי לרגע שאת
ילדה. נערה. בחורה. אישה. אחרי ארבעתם איך את חושבת שיכולתי
בכלל להבין מה את?  פחדתי להחזיק אותך על הידיים שלא תישברי
לי, דאגתי שלא ירימו אותך, שלא תשחקי איתם כדי שלא תיפצעי.
דאגתי לכסות אותך בלילה - כמה שדאגתי כשלא אכלת. אני יודע שאם
חס וחלילה היה קורה לך משהו רע לא הייתי יכול לסלוח לעצמי
לעולם! כל הרפואה שלמדתי, כל האנשים שהצלתי בחיים, כל זה לא
היה עוזר לי אם היה קורה לך משהו".
"מה היה קורה לי אבא? הנה, לא קרה לי כלום. אני בת 28 ובריאה
אבא. גם כשהחתכתי - זה עבר".
"טעיתי בך. זה כל מה שנותר לי לומר לך".
"בגלל זה הלכת, אבא? בגלל שראית כמה אני לא בדיוק מה שרצית
שאהיה?"
"כבר יכולת לדאוג לעצמך. הגיע הרגע בו היית צריכה לשכוח את כל
מה שלימדתי אותך ולהתחיל מהתחלה".
"אני עדיין לומדת ללכת, אבא. רק עכשיו אני מתחילה ללמוד לדבר.
לשמוע אנשים. לראות דברים כמו בפעם הראשונה. אבל מי יהיה איתי
עכשיו כשאתה איננו? מי ינחה אותי? אני עדיין רוצה שיכסו אותי
בלילה אבא - לא שום דבר אחר!"

"אבא?"

יתגדל ויתקדש שמי רבא...