הייתי ילדה בת 11 וחצי בערך, אני זוכרת את זה, כמעט כל פרט,
למרות שנפערו במוחי מן חורים שחורים שהעלימו חלקים מן
הזכרונות. אולי טוב שכך. עדיין קשה לי להמשיך בחיים, אותם
סיוטים מתמשכים המעבירים רטט בכל גופי, גם אחרי יותר מ-10
שנים, אותם מראות חוזרים ונשנים, באוזניי עדיין מהדהדות
הצעקות, הבכי ומראה הדם הניגר בין רגליי. 3 אנשים קופצים עלייך
ועושים לך דברים איומים כל כך, דברים שלאחריהם את מרגישה
מזוהמת, מלוכלכת. מה עשיתי רע שזה הגיע לי?

אלה לא היו 3 רעולי פנים בסמטה אפלה באמצע הלילה, כמו שמוצג
בסרטי אימה מודרניים. היו אלה 3 אנשים שהיו קרובים אליי. הם
גרו במושב שלנו. הם היו תמיד בסביבה מאז נולדתי, תמכו באבא,
עזרו לאמא, שיחקו איתי.

היה את יוסי מהמכולת, איש טוב בעל משפחה. הייתי משחקת עם
הילדים שלו, הייתי בת בית אצל יוסי. מידי פעם הייתי עוזרת לו
ולאישתו בסידור המוצרים במכולת.

יוסי:
"בת 11, היא הייתה.
קטנה ופגיעה
איך זיינתי לה את הצורה
בלי רחמים קרעתי אותה.
אז קצת כאב לה,
אז מה?
היא סתם עכשיו בוכה,
היא בעצם נהנתה.
וגם אם לא, לא נורא."

                             

היה את נועם , בחור בן 27 בערך. הוא היה שרירי וגבוה עם שיער
שחור פחם ועם עיניים ירוקות. נועם היה מושא הערצתן של כל הבנות
בכיתה, וכבר עם תחילת סימני ההתבגרות הראשונים הן החלו לרדוף
אחריו. הוא היה תמיד לוקח אותי בטוסטוס שלו לסיבובים קצרים.
תמיד התגאתי בעובדה שאני מכירה את נועם.

נועם:
"אני יפה, אני יודע.
מותר לי הכל.
קצת השתעשעתי,
אמנם הייתה קטנה הילדה,
אבל שובבה.
היא ידעה בדיוק מה היא רוצה.
ואני... אני תמים,
נתתי לה מה שביקשה."

היה עוד אחד, קראו לו אלי, הוא עבד עם אבא שלי במושב. אלי תמיד
היה מתלוצץ איתי, מפעם לפעם היה אומר לי עם חצי חיוך שאני ילדה
יפה וכשאגדל תעמוד שורה ארוכה-ארוכה של מחזרים מתחת לחלוני.

אלי:
"אין בי שום חרטה,
הכל היה מרצונה,
לא מצטער ולו לשניה.
קיבלה מה שרצתה.
שרמוטה קטנה
במסווה של תמימה.
הגיע לה."

אין דבר יפה מהערצה ומאהבה של ילדה לאדם בוגר, אך אין דבר
מכוער מניצול הערצה ואהבה תמימה של ילדה.

ועכשיו הבכי חוזר, ממש כמו אז. המראות חוזרים. כאב חד. בכי.
צעקות. אבא! אמא! מישהו! תעזרו לי! כואב לי! די.

דממה...

ושוב אני רואה, בעיניים מזוגגות מדמעות שחדלו מזליגתן, את הדם
הטרי מטייל על ירכיי הפנימיות, והכאב... אוי, הכאב, כמה שהוא
חד.

היום אני בת 26, כמעט בגילו של נועם כשהוא אנס אותי.
הפגע הפיזי נעלם במשך הזמן כלא היה, אך פצעיו של הנזק הנפשי
רחוקים מלהגליד, הם ילוו אותי כל חיי. אותם, הזמן לא ירפא.