מקסם התמימות התפוגג לו מזמן,
אך כאב האובדן עודנו עימך.
ניכר הוא בכל צעדייך,
מלווה הוא אותך בדרכך.

את קרעיי בגדיי ה"ילדה הטובה"
שנותרו מפוזרים כמזכרות על גופך,
את מנסה להסתיר בחושניות מסחררת,
שנוגעת בכל, פרט לליבך.

את מקסימה ומפתה, כל אחד ואחת,
ככלילת השלמות נראית ומתנהגת.
מרעיפה חסדייך על קרובים וזרים כאחד,
מקבלת בתמורה עונג רגעי, וסיפוק מועט

ואי שם בחלל עוד נפשך לבדה,
משייטת הרחק מגופך.
מראש היא ברחה, מלבך נמלטה.
עודה מנסה להשיב, מחפשת...

אחר התמימות שאיבדה.