הם איחרו לבוא, להחליף משמרת, הספק העבודה היה איטי, כנראה
בגלל הקור והשלג הראשון שהתחיל לרדת בזמן החפירות. כשהבנתי
שקצב העבודה לא הולך להשתפר הוריתי להתחיל את ההרג הראשוני
עליו פיקדתי אני. כאשר נתתי את הפקודה הראשונה לירי הייתי בטוח
שאחוש איזשהו כאב, צביטה בלב, צער. לא הרגשתי כלום מלבד הרגשה
ברורה של גאווה, ניסיתי להבין למה הם עושים את זה לעצמם, למה
לא ברחו כשהייתה להם האפשרות, למה בחרו להיטבח, הכל כך רע להם?
ניחא, זאת כבר לא בעיה שלי, אני ממלא פקודות, גרמניה של גרמנים
לגרמנים, לא של יהודים ממוטטי כלכלה, והורסי תרבות ארית.
הראשונים ליפול לקבר שהם עצמם חפרו שעות קודם, היו העייפים
מהעבודה, על מבטם הערערי הייתה הבעה של השלמה, אם זה עזר להם
לקרב את מותם ולהפוך אותו לקל יותר הרי שזו הנחמה הפרטית שלהם,
לחלקם העיניים לא נעצמו והפיות נשארו פעורים, ברמה האנושית
הזדעזעתי אבל ככל שהזמן עבר ופיקדתי על עוד הרג של כיתת היורים
הגעתי למצב של שגרה, הבנתי שזה המצב, וככה זה אמור להיות. לא
עליי נגזר לשנות מציאות קיימת של הרייך. ארוחת הצהריים הגיעה
בערך אחרי כ-4 קבוצות שטבחנו. באוכל עצמו לא נגעתי, הסתפקתי
בשתיית הקוניאק שהביאה האספקה עם עוד יהודים. זאת עבודה בלתי
מוגמרת. שמישהו צריך לבצע.

במשלוח הנוכחי שבא עם האספקה היו בעיקר קשישים שלא הפסיקו
לבכות בקול רם בעל אופי חזק של תפילה, היה זה יותר שארית של
קול צרוד, מהר מאוד זה נמאס ופגע בריכוז של כיתת היורים,
כשהבנתי שאני לא יכול להפסיק את זה עצרתי את ההרג השוטף של
האחרים וקידמתי אותם בתור, לא יכולתי לשמוע אותם עוד. אחרי
כעשר דקות לא שמעתי אותם שוב, הם הצטרפו לשאר. עד שעות הערב
סיימנו את כולם, לפחות אלפיים ביום, לפי דעתי זה תקדימי, יש לי
תחושה שבפיקוד יהיו מרוצים, ואולי, רק אולי, יחליפו לי תפקיד
לכשיראו את רמת המוטיבציה והביצוע המעולה.

המפתח הוא לנתק כל רגש, הבנתי שעל כל מה שהיהודים עשו הגיע
להם, ועוד יצאו בזול התולעים.
הם איחרו לבוא, אבל ללכת הם הלכו, ומהר.