יום אחד הלב שלי התכסה בשכבה דקה של קרח. בהתחלה התעלמתי ממנה,
לא ייחסתי לה שום חשיבות. הייתי בטוחה שיעבור איזה יום-יומיים
והיא תפשיר מעצמה. חיכיתי וחיכיתי והקרח עוד היה שם ואם זה לא
מספיק אז החוצפן עוד התעבה וגדל כמנסה להשתלט על הכל בדרכו.

ניסיתי למחות אותו הרחק. רק להיפטר ממנו. לא רציתי שהלב שלי
יתמלא בקרח הקר אבל לא יכולתי לעשות שום דבר...

שקעתי באדישות. בקור הנצחי. כבר לא שינו לי המילים האוהבות
שדיברת אלי, למרות שהן לנצח חרוטות להן אי שם בשממה הקפואה...

חשבתי שאנשים אחרים יכולים להפיץ חום בדיוק כמוך. יצאתי למסע
ארוך ומתיש למצוא נחמה. הלכתי בדרכים רבות, בשבילים רבים,
חציתי הרבה גבולות של זמן ומקום... לא, לא מצאתי דבר חוץ
מאשליות מתוקות. אין משהו שיכול להשתוות לעוצמת הרגשות שהיו לי
אז, בימי התמימות הרחוקים, בעוד הלב הולך ומתקשה. לא מוכן הוא
יותר לקבל אף אחד לחיקו.

כל כך קר לי, אבל כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. כבר אי
אפשר לתקן את הנזק שנעשה.

לו רק יכולתי... לו רק יכולתי לאסור עליך לחשוב עלי... לו רק
יכולתי לגרום לך להפסיק להיזכר... לו רק יכולתי לרפא את הפחד
שלך מהחושך. אבל אני לא יכולה. לא יכולתי להגיד לך מילים
ריקות. לא רציתי להבטיח לך הבטחות שלעולם לא אקיים. לא
התכוונתי להשלות אותך. מעולם לא.

ניסיתי להוציא את הקרח. הניתוק בוצע בהצלחה מסחררת. ניתוק
מושלם. כאב אסטרונומי. זה היה הכרחי. לא עזר. הקרח עודנו שם.
עם זאת לא יכולתי לעצור את זה גם אם ריכזתי את כל כולי בזה. רק
למה זה היה חייב להכאיב כל כך? לך. ולי.

ואני עוד עכשיו לא יכולה שלא להזיל דמעה כשאיזו מחשבה טועה
עליך עוברת בראשי. למה הייתי חייבת לפגוע בך כל כך? למה? וכל
דמעה שנופלת, גדולה וצלולה כמו יהלום, שוטפת את הריקנות
הקרירה, נופלת ומתרסקת כקרחון, משמיעה שם הד מקפיא. שם. איפה
שפעם היית אתה. זה מה שרציתי. וזה מה שקיבלתי.