היא נשענה שם על העמוד הגבוה. איפור כבד, עקב 17 ס"מ וסיגריית
ווג ארוכה בין אצבעותיה.
היה קצת קר באותו לילה. קר מספיק כדי שתלבש על עצמה מעיל פרווה
לבן ויקר שינסה איכשהו להגן עליה מהרוח והקור העז.
רכבים עברו אנה ואנה, עד שפונטיאק שחורה ויוקרתית עצרה במרחק
מספר מטרים ממנה. היא התקרבה, פתחה את דלת הרכב, ונכנסה
פנימה.
גבר בסביבות גיל ה 40 + ישב במושב הנהג. הוא היה שמן, נמוך,
מקריח ולבש חליפה אלגנטית מהודרת. הוא עישן סיגר שמן, והעשן
הסמיך היתמר מבעד לחלון החצי-פתוח. עוד איש עסקים שבא לדפוק
נאמבר - חשבה לעצמה.

"400" אמרה בקול צרוד מעישון ואלכוהול. זה היה סכום יקר יחסית,
אך הוא נראה היה עשיר ומבוסס, ולכן חשבה שתוכל להרשות לעצמה
לנקוב בסכום כזה.
"הכל?" שאל האיש השמן בקול נמוך. "כן" השיבה.
הם נסעו במשך מספר דקות לא הרחק, אל מקום מוסתר, שם הייתה
נוהגת לקיים את העסקה עם הלקוחות המזדמנים. האיש עצר את הרכב,
וכיבה את המנוע. הוא הפנה את מבטו אליה, ולא הסתיר את
התרגשותו. עיניו הקטנות התרוצצו בחוריהן בנסיון לקבוע את
הנקודה שבה יתחיל.

הוא הוריד מעליה את מעיל הפרווה הלבן בפראות, והעביר את ידיו
על כל גופה, תוך שהוא מסיר את מכנסיו. הכרס הענקית שלו,
שהשתפלה מבעד לחגורת מכנסיו נחשפה עכשיו לעיני כל, והוא נשכב
עליה.
מחנק כבד עמד בגרונה, והגועל הכל-כך מוכר חלחל הייטב בכל איבר
בגופה. "אין ברירה מותק, חייבים להמשיך..." אמרה בראשה,
וסכומים דמויי 400 ש"ח ריצדו אל מול עיניה.

לכשיצאה מן הרכב, עצרה מונית על הכביש, וחזרה אל ביתה הקטן
והעלוב בדרום תל-אביב. הטלפון צלצל.
"מה המצב בובה?" שאל קול גברי עמוק מהצד השני של הקו. "יש לך
משהו בשבילי?" השיבה. "אני קופץ אלייך עכשיו, ביי".
היא הביטה במראה הקטנה למשך דקות ארוכות, ומישהו פתח את דלת
הבית. "הבאת?" זרקה לעברו בקול יבש.
שקית קטנה ובה אבקה לבנה כשלג נפלה על שולחן הזכוכית הקטן
שניצב שם. היא הוציאה שטר חדש של 100 דולר, ופיזרה את האבקה
שהייתה בשקית על זכוכית קטנה.
"אני מקווה שזה טוב!" הודיעה, בעוד היא מסדרת שורה דקה וארוכה
מן האבקה על השולחן.
תוך מספר שניות, סיימה לשאוב את האבקה הלבנה אל תוך אפה,
ונראתה שלווה ונינוחה מתמיד.

היא זרקה לעבר הגבר שעמד שם מספר שטרות, והוא הסתלק מן הבית.

היא עמדה שוב אל מול המראה שניצבה בביתה, והביטה עמוקות.
היה ברור לה מה הולך לקרות עכשיו. זו היא השעה. השעה 4:00
לפנות בוקר. השעה בה מתחילים הזכרונות לעלות במוחה, ומטריפים
אותה ללא הרף.

היא הוציאה מתיקה ארנק קטן, ובו שתי תמונות. בשתיהן ניתן היה
להבחין בילד יפה, בהיר עור, שעיניו תכולות ועמוקות, וששיער
שטני קצר ומסודר על ראשו. הילד היה נראה כבן 15, ותווי פניו
היו משורטטות בקפידה, כשל מישהו שנלקח מתוך ציור אמנותי
מושקע.

"כן, זה היה ליאור" היא אמרה כשדמעה גדולה זלגה מזווית עינה.
אבל לא היה עוד שיער שטני, אלא שיער ארוך וצבוע בבלונד מזעזע
משהו, וגם לא עיניים תכולות ועמוקות, אלא עיניים אדומות
ועייפות מסמים ובכי. לא היו גם תווי פנים משורטטים, אלא סתם
עור מתוח ומרוח באיפור כבד וזול, וגם לא עור בהיר וצח, אלא עור
מדולדל ובעל מראה רע, כתוצאה מלקיחה של הורמונים רבים.

אני חושב שעד היום, אם עוברים בחוף תל ברוך, ליד העמוד הגבוה
ההוא, אפשר לראות אותה שם. את אותה ילדה-אישה, עם סיגריית ווג
ארוכה ביד, שפעם הייתה בסה"כ ילד קטן ומבולבל שאיבד את דרכו
בעולם.