יש 2 סוגים של אנשים:
אנשים שיודעים לצאת מבעיות, ואנשים שיודעים איך לא להכנס
לבעיות.
הקטע הוא שאף דרך אינה נכונה.
מי שיודע איך לא להכנס לבעיות אינו נכנס לבעיות, אך בעיות הן
לא תמיד נתונות לבחירתך - ואז שהוא יכנס אל בעיה - הרי הוא לא
תמיד יצליח לא להכנס לבעיות - הוא לא ידע איך לצאת ממנה - כי
לא היה לו זמן להתאמן וללמוד איך יוצאים מבעיות - כי הוא כל
הזמן לא נכנס אליהן אז הוא לא למד איך להתמודד איתן, ואז הוא
נופל חזק.
ויש את האדם השני, שכל הזמן נכנס לבעיות - והוא גם יודע איך
לצאת מרובן, אבל תמיד יהיו בעיות יותר גדולות והוא לא ידע איך
לצאת מהן - ובנוסף הוא כל הזמן חי בבעיות - נכנס ויוצא, נכנס
ויוצא - כי הוא לא יודע איך להמנע מבעיות - כי רוב החיים שלו
הוא היה רגיל להכנס לבעיות אחרי זה לצאת מהם - זה מה שהוא
מכיר, אבל אלה לא חיים - שכל הזמן אתה נמצא מחוץ ובתוך בעיות.
אז גם הוא נופל די חזק.
אז השאלה היא:
אם למי שיודע איך לא להכנס לבעיות אינה ניתנת ההזדמנות ללמוד
איך לצאת ולהתמודד עם בעיות - איך הוא ידע לצאת מבעיות בלתי
נמנעות?
ואם למי שיודע לצאת מן הבעיות - אשר אין לו בעיה להכנס לבעיות
כי הוא רגיל שהוא יוצא מהם, לא תהיה הזדמנות ללמוד איך לא
להכנס לבעיות, איך הוא יוכל לחיות חיים אמיתיים ושלווים ושקטים
אם כל הזמן יהיו לו בעיות?
בנוסף, נשאלת השאלה: מתי אדם מתרגל הכי טוב בעיות: כאשר הוא
בשיא או כאשר הוא בשפל. הרי מתי שאתה בשפל, הרבה יותר קשה לך
להתמודד עם בעיות, כי מצבך חרבנה. אבל מתי שאתה בשיא - אתה
רוצה להנות מהשיא, ואין לך זין להתמודד עם בעיות - הרי עד שאתה
מגיע לשיא אתה רוצה להנות ממנו - ולא רוצה בעיות.
אז - האם מתי שאדם בשיא - ויש לו בחירה - האם כדאי לו להכניס
את עצמו לבעיה - על מנת לתרגל אותה כאשר הוא בשיא - למרות שאז
הוא לוקח סיכון של הריסת השיא לעצמו - או פשוט להנות מהשיא,
לתת לחיים לזרום, ולהתמודד עם הבעיה מתי שהיא מגיעה - כנראה
בשפל - וכנראה פחות טוב.
אז בנתיים אני אתפנה לרכוש קצת מ-2 העולמות, להכניס את עצמי
לבעיות ולהתאמן בלפתור אותן ולצאת מהן, עד שיהיה לי פתרון קצת
יותר טוב...