אתה מתעורר יום אחד, ומבין שאתה בודד בעולם. זאת לא חייבת
להיות קימה פיזית, לאו דווקא ישנת לפניה, לפחות לא שינה קלאסית
במיטה. אבל כל שאר מרכיבי השינה ליוו אותך כבר זמן רב, המוח
שלך היה רדום, מדי פעם עברו חלומות, שבהיותך ישן היית בטוח
בקיומם. לא הגבת לעולם האמיתי, הגבת למציאות שיצרת לעצמך בתוך
בועת השינה. ואז, בלי יותר מידי הזהרה (אלא אם מחשיבים את יללת
החתול של השכנה, שתמיד מבין הכל שניה לפני כולם) הבועה
מתפוצצת, אתה לבד.

ומאי שם יבוא הגמד הזה, החכמולוג מירכתי המוח השמאלי וההגיוני
שלך ויאמר "מה פתאום, מה עם אמא? ואבא? והחברים? מה הם, עז? הם
לא קיימים? אתה לא בודד, אתה סתם בדיכאון, תתעורר, קח את המרשם
לפרוזק שהפסיכולוג רשם לך אתמול, ולך לבית המרקחת. עד הזמן שבו
תגיע הביתה חזרה הכל כבר יראה הרבה יותר טוב".
אתה מחייך, הוא חכם, הגמד השחצן הזה, קצת פחות יוהרה ואולי
הייתם חברים טובים. אתה הולך למקלחת, מגלח את הזיפים בני
השבוע, תוקע חיוך למראה (ממש סאן שיין), מפר את שלוותה של
ערימת הניירות הענקית על שולחנך כדי למצוא את המרשם, מכניס את
המפתחות למנעול הדלת, ויוצא.

או לפחות זה מה שחשבת שתעשה, אך בדיוק באותה שניה שהמפתח
הסתובב לו בדלת, אתה מרגיש שמעל ראש נדלקת נורה ממש כמו בסרטים
המצוירים הישנים מהילדות. האסימון נפל, איזה אסימון בראש שלך?
תובנה של 10 טון נופלת ישר עליך. גם אם היית מספיק לחשוב על
לזוז, השדר לשרירים בטח שלא היה מגיע. אבל אפילו לחשוב על לזוז
לא הספקת. לא שזה משנה, זזת, לא זזת, תובנה של 10 טון זה משהו
שקשה לפספס, גם אם היא לא צונחת ישר על ראשך.

אתה מנסה להבין מה נפל עליך, וכאן מתחלקת הדרך לשני כיוונים
שכל אחד מהם מתאים לסוג מאוד ספציפי של אנשים. שמלאה - למהירי
קליטה, ימינה - לקשי קליטה. מכיוון שיש לי רק עוד שני דפים
במחברת (וגם כמובן שבאיזשהו מקום אני מתיימרת להיות מהסוג
הראשון) אני נאלצת לפנות ביחד עם סיפורי תשעים מעלות שמאלה, עם
שאר האנושות הסליחה.

ובכן, לוקחות לך שתים וחצי דקות לבחון את התובנה מכל צדדיה
(למרות מה שנדמה כי משתמע ממשקלה גודלה הוא עשרים על עשרים
ס"מ) ולהבין שהגמד השחצן הוא: א. שקרן, ב. אידיוט, ג. בורח
מהמציאות ומנסה לגרום לך לעשות אותו הדבר, או ד. כל התשובות
נכונות. אתה משאיר את השאלה הזאת רטורית, כי הסיבות שיצרו אותה
יותר מעניינות (או מכאיבות). אתה בודד, לגמרי לבד. והמשקל של
התובנה סוחט ממך אפילו תשובות לכל השאלות של הגמד. אבא? הכוונה
היא לאותו אדם וורקוהוליק שמן, שבמקרה הטוב התעלם ממך ובמקרה
הרע הרביץ (נקודת ראיה שונה יכולה לטעון כי זה הוא המקרה הטוב,
כי במקרים האלה הוא שם לב אליך). אמא? אותה "אשת חינוך דגולה",
היא, לצערנו, מעט יותר מתוחכמת. מכות באו ממנה רק ברגעים
נדירים בפרצים בלתי נשלטים, לרוב היא נהנתה להתעלל בכם
פסיכולוגית (האמת, עד גיל 14 היא הייתה מאוד מוצלחת בכך). זהו,
לא? אהה נכון, החברים. אתה בטוח שאתה רוצה להכנס לזה? כן? טוב,
אם כך קבל את הדובדבן שבקצפת החברים, אלו שרכשת במהלך חייך,
בית הספר, צבא, טיולים... מילה יפה "רכשת", מתאימה בצורה
מושלמת עד כדי אירוניה לתרבות הצריכה בה אתה חי, במה קנית
אותם? החברים האלו, איפה הם היו כשנפלת? האם עליך להקים אותם
שוב ושוב, לשמש משענת ולקוות כי יעזרו לך? מתישהו? אי פעם? פעם
אחת? אולי? לא, גם לכך הם אינם מעוניינים להטריח את עצמם. שלא
תטעה, אין מה לפקפק בדבריהם כשהם אומרים שהם אוהבים אותך, הם
באמת מאמינים בכך. כל כך התרגלת לאהבה הזאת, שלא נותנת כלום,
שזה כבר נעלם מעייניך. אבל פה ושם גם עליך נופלות תובנות של 10
טון שעליהן רשום באותיות קידוש לבנות "אתה לבד!", ואתה נאלץ
סוף סוף לקלוט את זה.
ככה שאתה יודעים מה? אולי הדרך הזאת מתאימה גם לקשי קליטה.