משהיה חוזר אמיר מבית הספר, היה מתחיל לנהל רשימות, רשימות
ארוכות ומסודרות של שמות, לאף אחד לא היה ברור, מה בדיוק אמיר
כותב ברשימות האלה, ספק אם הוא ידע בכלל, אולי בגלל שכבר היה
רגיל. הוא לא זוכר מתי מנהג זה התחיל, הוא סבור כי באמצע כיתה
י, הוא גם לא ממש בטוח למה, זה אחד מהדברים שעושים מתוך דחף
ולאמיר היה את הדחף הזה. כשניסה להיגמל מהרגלו זה, היה כותב
במקום סיפורים ושירים, אולם הסיפורים הפכו לרשימת שמות באורך
הגלות והשירים היו נקטעים באמצע. הוא ניסה גם לעסוק בספורט,
אולם תמיד היה מוצא נייר לרשום עליו.

אמיר היה נער כחוש, שכל הופעתו אמרה דלות וחוסר אונים. הוא לא
ממש אהב ספורט, ולא היו לו ממש חברים, אך משהיה מתיישב לרשום
את רשימותיו, היה חש את הריקנות בו מתמלאת. הוא היה רושם
רשימות ארוכות של שמות, שמות בעברית, באנגלית, ברוסית, בצרפתית
ובכל שפה מדוברת ע"י בני אנוש. אמיר ידע לדבר רק עברית. בלילה,
היו פוקדים אותו השמות ולא נותנים לו מנוח, הוא פחד מהם, מהכוח
החזק שהיה לשמות האלה עליו, אבל הוא ידע, שאם יפסיק לכתוב
אותם, משהו רע יקרה.

בכל פעם שענת הייתה חוזרת מביה"ס, הייתה הולכת בדרך הארוכה,
היא לא ידעה ממש למה, אבל משהו בצליל שענפי העצים היו משמיעים
כשהרוח נשבה, גרם לה להרגיש שלמות. ברגע זה, היא אמורה לחצות
את הרחוב, ממש פה בפינה, אה הנה היא. "ילדה, נראה לי שזה שלך".
ארנקה היה מונח בכף ידו הבוטחת של איש גבוהה קומה, "תודה", ענת
מלמלה וחייכה. ענת איננה יודעת שמעבר לפינה יוצא נהג שיכור
מהחניה עם מכוניתו, זה לא הזמן שלה ללכת. אני חושב שאקרא לה,
"ילדה", למשמע קולו היא הסתובבה, אותו איש שקרא לה ממקודם אחד
בכרטיסיה, "נדמה לי שזה שלך", " שוב תודה" אמרה, חצי בחיוך חצי
במבוכה, "אני קצת מפוזרת... אה תודה". חזרתי לביתי בקומה השלוש
עשרה של בניין רב קומות, בדרכי, נתקלתי באמיר שיצא מהמוכלת, מה
הוא עושה בחוץ, חשבתי לעצמי, הוא צריך לעבוד על הרשימות. אנחנו
מאבדים זמן, ושמות. ישבתי מהר והתחלתי למלא את הרשימות במקומו,
כמה שאני שונא עבודה משרדית. המשכתי בדרכי למשרד שלי.
"א.א. שירותי קבורה", בכל זאת המעמד מחייב. נכנסתי בדלת, חמשת
מסכי הטלוויזיה שלי היו מכוונים על אמיר, על ענת, על שלומית,
אימו של אמיר, על אחותו דפנה, ועל אחיה הגדול של ענת - שגיא.

השעה הייתה שלוש בלילה, עבודתי אינה נגמרת, שגיא חזר מהמועדון
עם חברים, כולם ניסו להגיד לבנצי שהוא שתה מספיק, בנצי אף פעם
לא הקשיב. הנסיעה הביתה עברה בסדר, למרות חששותיו של שגיא שיצא
ממכוניתו של בנצי בתחושת הקלה. כשהלך לכיוון חדר המדרגות היה
עייף מעט ולא הבחין בכתם השמן שהיה על הכביש שחצה, החליק וקיבל
מכה בראשו. סליחה שאני קוטע את הסיפור באמצע אבל יש לי טלפון
לעשות.
סירנות של אמבולנסים וטלפון מהיר לענת, ענת עונה וד"ר אברמוביץ
מספר לה על אחיה. היא פורצת בבכי ומעירה את אימה, הן עושות את
דרכן לבית החולים. לענת אין אבא, כלומר לא ממש יודעים מי הוא.
הן מגיעות לבית החולים בשעה חמש, ענת עדיין בפיג'מה, אחיה
בתרדמת, לא ברור מתי יתעורר. הוא שוכב שם חסר חיים, נודד בין
החיים למוות. יש לו עוד כמה ימים. הוא נכנס לחדר הניתוח, ענת
יושבת וממתינה לחדשות. מטלפנת לחברים, הם לא עונים, היא תנסה
להשיג אותם בבוקר. אני מגיע לבית החולים, לובש בגדים של רופא
וממתין מהצד.
ענת ואמה יושבות מתוחות, מקוות ששגיא ישרוד את הניתוח.
בינתיים בקצה השני של העיר, אמיר מתעורר באמצע הלילה. הוא לא
יודע למה, הוא הולך לשתות, וכשהוא חוזר הוא מוסיף עוד שם
לרשימה.

עכשיו כבר בוקר, אמיר מתעורר, ענת נמצאת בבית החולים עם אימה.
הרופא מגיע, ומוסר שמצבו של שגיא התייצב, הוא התעורר, אך הוא
עדיין חלש.
ענת נושמת לרווחה, אמיר מוחק שם מהרשימה שלו.
בינתיים אימו של אמיר נוסעת לקניות. אני נוסע באוטו אחריה, היא
מחנה, אני מחנה 5 מטר מאחוריה, נכנס לסופר עושה קניות. קניתי
שוקולד, תמיד רציתי לדעת מה הטעם של שוקולד, רציתי לראות אם
אני יכול לטעום, לא הצלחתי. היה לזה טעם של אוויר. המשכתי
לעקוב אחריה, ראיתי משהו מצחיק שעדיין לא נתקלתי בו, מעיין כלי
שטוח עם ידית, כבד, נראה לי שזה כלי נשק, לא יעיל, איך מסתירים
אותו? אולי הוא מתקפל?, לא כל כך פשוט.
תוך כדי שאני בודק את הכלי המוזר הזה, שלומית, אמו של אמיר
מתקרבת. אני ממשיך ללכת, כפי הנראה היא קנתה רק כמה דברים
קטנים. היא משלמת עבור המוצרים והולכת לרכב. אני נכנס לאוטו,
נוסע אחריה. שלומית מגיעה הביתה, אמיר יושב בחדר, ממשיך את
הרשימות. שלומית הולכת להיכנס אליו לחדר. אסור שהיא תראה אותן.
צריך לחשוב מהר. הפעמון בבית של אמיר מלמל, שלומית פותחת. אמיר
מתחיל לכתוב בקצב מזורז. אני לוגם קפה. "שלום גברת, אני מארק,
אפשר לעניין אותך באנציקלופדיה בריטניקה". "לא תודה, כבר יש
לי". יום טוב אומר מארק, הוא ממשיך ללכת, אמיר חש דחף עז לאכסן
את הרשימות. אמו מגיעה לחדר שלו עם ארוחת צהריים ולכן אני
ממשיך במקומו.

ענת ואימה נמצאות במיון, ענת קוראת עיתון. היא מגיעה למודעות
האבל. מדלגת. באותו רגע אין לה מושג שבחצי השני של העיר, אמיר
יושב ורושם רשימות, ושהשם בן-ציון כהן מופיע באחת מהן. ענת
נרדמה. היא ישנה לחצי שעה. קולה של אמה פולש לה לחלום והיא
מתעוררת. ענת, בנצי נפגע בתאונת דרכים, הם יצאו אתמול למסיבה
שאמיר דיבר עליה, בנצי נפטר, שלומי, גבי ועמית בבית החולים.
ענת חצי מבינה חצי לא, פתאום היא קולטת. היא קמה ורצה לחדר של
אחיה.

דפנה, אחותו הגדולה של אמיר, יוצאת מדירתה בתל אביב לכיוון
העבודה שלה בבית קפה ברחוב אבן גבירול. כשהיא מגיעה, היא נכנסת
למטבח ולובשת סינר. לבית הקפה נכנס איש גבוהה ורזה, בעל שיער
שחור כהה ועור שחום, אה, והוא לובש גם חגורת נפץ. ענת ניגשת
לרשום את ההזמנה, אני מפיל את כוס מיץ התפוזים, ענת הולכת
למטבח להביא סמרטוט. קול חזק של פיצוץ מרעיד את בית הקפה, אמיר
יושב ומתחיל לכתוב במרץ. אני יוצא מבית הקפה דרך הדלת האחורית
וממשיך לכיוון הרכבת. משהו חשוב הולך לקרות בחיפה, אני חייב
להיות שם.

בינתיים, בראשון לציון, זוג נערים משחקים במחשב, קוראים להם
גיל ואיתי. איתי זה עתה החלים משפעת, גיל אתמול שכב עם החברה
שלו בפעם הראשונה. לגיל נמאס לשחק, הוא ואיתי יוצאים לטיול עם
הכלב של גיל, שמתחיל לספר לאיתי בפרטי פרטים את אשר ארע אתמול.
שני, החברה של גיל, נמצאת עכשיו בדירה בקצה השני של העיר. היא
שוכבת ערומה במיטה שלה, אורן מתלבש ויוצא מהדירה. היא קמה, שמה
על עצמה טי שירט ותחתונים והולכת לאכול. גיל עולה על אוטובוס.
הוא הולך להפתיע את שני. אישה זקנה מבקשת ממנו לתת לה לשבת,
הוא קם בחוסר רצון. מסביבו עומדים אנשים דחוס שם. יש ריח זעה
באוויר. איש עם זקן שחור ועבוט וחולצת טריקו עומד ומסתכל על
השעון. גיל עצבני. חם לו והוא שונא אוטובוסים. אמיר מוסיף עוד
שם לרשימה.

ענת יושבת בחדר המתנה. היא ביקרה היום את החברים של שגיא. שגיא
כבר צלול, היא אפילו דיברה איתו. הוא התאושש ממש מהר, ענת
מקווה שככה זה ימשיך. אימה של ענת יושבת עם שגיא, ענת מקווה
שהכול בסדר. יש לה תחושת בטן מוזרה, היא לא יכולה לשים עליה את
האצבע.
כדי להסיח את דעתה היא קוראת עיתון.

אמיר מתחיל לרשום במרץ, עכשיו הוא רושם למשל שם שמעלה חיוך על
שפתיו, אוונטינה מירק. איזה שם נורא, הוא חושב.

בינתיים בחיפה, גבר כבן 30, מתניע את המונית בה הוא נוהג.
קוראים לו דויד, אני יושב במושב לידו, מבקש שידליק רשת ג'
ויגביר את הרדיו. אני שומע שיר שאני אוהב, חבל שיקטעו אותו עוד
מעט. "ביפ ביפ ביפ... אנו קוטעים תוכנית זו בשל מבזק חדשות
מיוחד, השעה 14:30 והנה החדשות מפי מלאכי חזקיהו, היום בשעה
13:00 מת מפצעיו שגיא שטרן בבית החולים תל השומר שבתל אביב.
שטרן נפטר כאשר מחבל חדר לבית החולים, כפי הנראה דרך הגג וירה
בו עם אקדח בעל משתיק קול. המשטרה חוקרת את האירוע, אזרחים
מתבקשים להימנע מלהגיע למקום, בבית החולים שוררת כוננות שיא.
כפי שניחשתי, דויד התנצל, אמר שהוא נזכר עכשיו שהוא חייב להגיע
לתל אביב והודיע לנהג אחר שיאסוף אותי "חינם אין כסף". נסעתי
לתחנת הרכבת בחוף.

גיל ירד מהאוטובוס הלך כמה מטרים ונכנס לבית דירות רב קומות.
במעלית הוא עלה לקומה העשרים ושתיים.  כשיצא מהמעלית פגש צעיר
כבן תשע עשרה במסדרון. " בטח השכן", חשב.
שני שמעה שלוש דפיקות בדלת. היא אמרה רגע, הלכה לחדרה, לבשה
ג'ינס ופתחה את הדלת. "גילוש חמוד שלי!", אמרה שני כשהיא
מחזיקה בידה מגבת. "אם תכננת ללכת למקלחת, אני יכול לחקות לך".
"לא, זה בסדר, אם אתה רוצה אתה יכול להיכנס איתי". את גיל לא
היה צריך לשאול פעמיים, ותוך שתי דקות הם כבר היו במקלחת. גיל
היה מאושר.

אני הייתי ברכבת לתל אביב, האיש עם העגלה שאל אותי אם אני רוצה
משהו, סירבתי בנימוס. הרגשתי אי נוחות בבטן, לא יודע איך לתאר
את התחושה, פעם ראשונה שזה קורא, אולי יש באג במערכת. הזמן
זחל. אני שונא רכבות. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ברכבת.

דפנה הייתה במכוניתה, היא הייתה נסערת, עדיין לא ממש איכלה את
הפיגוע, היא נסעה לאמיר, תמיד היו לו את התשובות. היא נכנסה
הביתה, קבעה עם אמיר שיגיד לה כשאמה יצאת מהבית, היא לא רצתה
להכניס אותה להיסטריה. אני ישבתי על הספסל מתחת לבית של אמיר,
ראיתי את מכוניתה של דפנה מתקרבת, ילד קטן עמד לחצות את הכביש,
"ילד תזהר", צעקתי, "ממה?" שאל, "לא ידעת שמסתכלים לשני
הכיוונים כשחוצים", לא רציתי סיכונים מיותרים, הייתה לי הרגשה
שדפנה לא כל כך מרוכזת. דפנה עלתה במדרגות, היא נכנסה לדירתו
של אמיר. אמיר ישב כתב את הרשימות שלו, הוא החליט שהוא מראה
אותן לדפנה. לא ידע למה, הייתה לו תחושה שהיא צריכה לראות
אותן. דפנה נכנסה, אמיר אמר: "אני רוצה שתראי משהו."

גיל ישן על המיטה בבית של שני, הוא היה עייף, גם שני. הטלפון
צלצל. שני הלכה לענות. בת דודתה הייתה בטלפון, היא דיברה
בלחישה, שני הקשיבה, הן דיברו בשקט. שני סגרה את הטלפון ופרצה
בבכי. היא הלכה לשירותים, שטפה פנים ואה לאמיר: "אני נוסעת לתל
אביב עכשיו, אמא שלי תגיע מאוחר יותר, יש הלוויה, בן דוד שלי
נפטר. אתה יכול לבוא איתי או להישאר.
"איתך לכל מקום", אמר גיל. שני קיללה את עצמה בשקט.

כל הנסיעה לת"א, ישב דויד מהורהר, שלוש פעמים חשב להסתובב
ולחזור חזרה, הוא לא ממש ידע מה להגיד לה. בסוף החליט שיסע,
הכי גרוע יספר שהיה מפקד שלו בצבא. ענת לא תדע, אימא שלה דווקא
תקשר. הרכבת הגיעה לתחנה שבקיריה, הוא תפש מונית וביקש להגיע
לבית העלמין.

דפנה ישבה בסלון עם אמיר, היא ראתה את הרשימות, את רוב השמות
היא לא זיהתה, אבל את אלה שכן היא בחרה לשמור לעצמה. אמיר
ואימה לא ידעו על הפיגוע, היא גם לא תכננה לספר לאמא, ואת אמיר
היא לא רצתה להדאיג. אני ישבתי למעטה על הספסל, העדפתי לא
להתערב בשלב זה, העניינים יצאו משליטה, ואני לא ממש יכולתי
לעשות משהו, הרי אני אפילו לא בן אדם,
דפנה אמרה לאמיר: "אין זמן אתה חייב לבוא איתי". היא ואמיר
יצאו מהדירה והתחילו לרדת במדרגות, אני קיוויתי שילך חלק, אבל
אז דפנה הסתובבה אלי ואמרה: "אתה מוכר לי מאיפה שהוא, אני פשוט
אמרתי: "אני כזה בן אדם", אחרי שדפנה ואמיר נכנסו למכונית,
נכנסתי אני לרכב שלי, נסעתי בדרך קיצור שרק אני מכיר, והגעתי
לבית קברות. אחרי טלפון מהיר נכנסתי לשירותים ויצאתי בתלבושת
של רב. דפנה ואמיר הגיעו חמש דקות אחרי, ועשר דקות אחריהם
הגיעו גיל, שני והוריה. ענת חיבקה את שני ונפלה לזרועותיה.
אימה של ענת ליטפה לה את הכתף. ראיתי את דויד מתקרב, החלפתי
מהר פנים כדי שלא יזהה אותי, המוח שנתנו לי היה פרימיטיבי מדי.
כולם כבר הגיעו. דפנה ניגשה לאימא וסיפרה לה שהכירה את שגיא
בצבא.
כששמעה את שאר השמות של חבריו הציצה ברשימה וגילתה אותם שם.
אמיר ישב בצד ורשם שמות, מה לעשות, קשה להפטר מהרגלים ישנים,
דפנה החליטה בלבה לא לספר לו. ענת ודויד דיברו, היא התחילה
ללכת משם, דויד לא הלך אחריה, כנראה שפחד, גם שני רצתה לתת לה
זמן לבד, לעבד. אני ניגבתי את העיניים, זרזיף של דם ירד לי
מהאף, אחרי זה הבנתי שזה סתם דיו של עט אדום שהתפוצץ.

שלושה ימים אח"כ, יום שלישי, אמיר ישב בריכוז רב, והמשיך לכתוב
את רשימותיו.