פעם, כשלוצי היה קטן, הוא היה דווקא ברנש חביב למדי. הוא היה
ילד כמו כולם, אהב לשחק, לצחוק ולהשתולל, רק בהבדל אחד קטן -
ללוצי, להבדיל משאר הילדים, היו שתי בליטות קטנות על הראש,
ועצם הזנב שלו הייתה גם היא קצת יותר בולטת מן הרגיל. אמא של
לוצי לקחה אותו להמון רופאים שונים, כדי שיגידו מה הבעיה אצלו,
אבל אף אחד מהם לא מצא שמשהו לא בסדר אצלו, מלבד שלושת הבליטות
הללו, ואמא של לוצי החליטה להתעלם מהבליטות, ולגדל אותו כמו
ילד רגיל. "נו מילא", היא חשבה. "זה בטח יעבור עם הגיל".
אבל היא טעתה. הבליטות של לוצי רק הודגשו וגדלו עם השנים. היא
לא איבדה תושייה, וגידלה ללוצי שיער ארוך, וסידרה אותו כך
שיסתיר את מצחו. באשר לזנב הקטן שהחל לצמוח - היא הלבישה את
לוצי בבגדים ארוכים ורחבים, כך שהזנב היה מוסתר אף הוא.
בסך הכל, הייתה ללוצי ילדות נעימה יחסית.
נעימה יחסית לילד עם קרניים וזנב שמתחילים לצמוח...

ביום הראשון של כיתה א', לוצי הגיע לבית הספר מאושר ומחוייך.
"זהו זה", לוצי חשב. "עכשיו אני כבר ילד גדול, ואף אחד לא
יתייחס לקרניים ולזנב שלי!"
אבל הוא טעה.
כבר ברגע הראשון, כשהוא התיישב במרכז הכיתה, ילד צנום בבגדים
גדולים מדי, שיער ארוך מדי, ופנים אדמדמות מדי, הילדים החמיצו
פנים ואמרו לו שהמקום הזה פנוי. לוצי קיבל את זה ברוח טובה
דווקא, ועבר לשבת בקצה הכיתה, במקום היחיד שעוד נותר ריק.
התקרית הבאה קרתה חמש דקות מאוחר יותר, כשהמורה נכנסה לכיתה
והתחילה לקרוא שמות. כשהיא הגיעה לאות ל', וקראה בשמו בהיסוס:
"לוציפר?" הוא הצביע בחשש, והילדים התחילו לצחקק. לוציפר, איזה
שם מוזר.
וככה זה נמשך. ללוצי לא היו חברים. הילדים ניצלו כל הזדמנות
לפגוע בו ולראות אותו מאדים מכעס. אמא של לוצי טענה שהוא צריך
להתעלם מהם, וזה היה באמת מה שהוא ניסה לעשות, רק שלא תמיד זה
היה מצליח, ולפחות פעם בשבוע הוא היה חוזר הביתה עם סימנים
טריים של מכות.
אבל מילא, ככה זה אצל ילדים...

ככה עברו להן שש שנים, ולוצי שוב מצא את עצמו בפתחו של בית ספר
חדש, כיתה חדשה, מורה חדשה. הוא נכנס בהיסוס לכיתה, והתיישב
מיד בפינה. הוא לא דיבר עם אף אחד, וחיכה שהמורה תיכנס.
להפתעתו, לא מורה נכנסה לכיתה, אלא מורה ממין זכר. זה היה חדש
לו, והוא קיווה שאולי המורה הזה יהיה נחמד יותר וסובלני יותר
ממורתו הקודמת. אבל הציפיות שלו התבדו, ברגע שהמורה השתיק את
כולם בצעקת "שקט!!!" סמכותית, והחל לקרוא שמות מתוך רשימה
שהייתה בידו. "...טולוד יעל?" "פה." "כהן ימית?" כאן." "לב
ירון?" "פה." "לוצי... לוציפר?" שאל כאילו שהוא בטוח שעובדים
עליו. לוצי היסס. "לוציפר?" שאל המורה שוב, והפעם בטון של
פקודה. "אה... אני כאן." אמר לוצי, כמעט בלי קול. המורה פסע
בין השולחנות באיטיות, והתקרב אל לוצי. הוא בחן אותו בעיניו,
כחורט את מראהו בראשו. לוצי רעד קלות. הוא הרגיש שהמורה הזה
יגרום לו לסבול.
הוא צדק.
שלוש השנים בחטיבה היו עינוי בשביל לוצי. המורה עודד את
התלמידים לשנוא ולהציק ללוצי, ולוצי, שהיה יחיד מול רבים, לא
יכול היה להחזיר.
שלוש השנים חלפו.

בקיץ שלפני הכניסה לתיכון, לוצי גדל קצת. מבנה גופו הפך לחסון
יותר, ועורו קיבל גוון אדמדם יותר, שהפך לאדום לוהט כאשר הוא
התרגז. הזנב הקטן שלו התארך קצת והתחדד, וללוצי היה קשה להסתיר
אותו. הקרניים הקטנות שלו צמחו גם הן, ולוצי נאלץ להתאמץ כדי
להסתירן.

שלוש השנים של התיכון היו דומות למדי לאלו של החטיבה, מלבד
אולי השנה האחרונה. בפורים של אותה השנה, לוצי החליט להפסיק
להסתתר מתחת למסכות ותחפושות, ולהתחיל להיות מי שהוא, איך
שהוא. הוא גזז את שערו, כך שהקרניים נחשפו, ופתח פתח קטן
במכנסיים שלו - כך שהזנב יצא החוצה. כשלוצי נכנס לבית הספר,
הוא לא בלט בהתחלה - כולם היו מחופשים. אבל אז לוצי גנב ממישהו
שהתחפש לאיכר קלשון - והתחיל להסתובב ולדקור אנשים באמצעותו,
ולעקוץ אותו בשנינות, שהתפתחה אצלו עם השנים. כולם ניסו להתעלם
ממנו באותו היום, אבל לוצי המשיך לבוא ב"תחפושת" שלו גם בשאר
הימים, והתחיל להפחיד אנשים, עד שכולם התחמקו ממנו, עברו לצד
השני של המסדרון כשהם ראו אותו מתקרב. לוצי סיגל את לעצמו לבוש
מיוחד, בצבעי אדום ושחור, ואפילו צבע את הקלשון שלו באותם
הצבעים.

לוצי סיים את התיכון, ולצבא לא רצו לגייס אותו - שחררו אותו על
סעיף נפשי.

לוצי ניסה למצוא עבודה, אבל בשום מקום לא רצו לקבל אותו, אמרו
שהוא משוגע ומפחיד. לוצי אימץ לעצמו את השם המלא שלו - לוציפר,
והחליט להתחיל לעשות את הדבר שאותו הוא ידע והכיר הכי טוב -
עינויים. העסק שלו, "לוציפר עינויים בע"מ" הפך להיות עסק מצליח
ומבוקש ביותר, ולוציפר, שעד עכשיו עשה את כל העבודה בעצמו,
מינה עוזרים חדשים, כשהבכיר ביניהם היה עזאזל.
עסקאות גדולות וחוזים שמנים נחתמו בקצב מסחרר - הסתבר ללוציפר
שיש הרבה אנשים שמוכנים לשלם הון תועפות על מנת לענות אנשים
מסויימים, או להיפטר מאנשים שהם שונאים במיוחד. כשהעסק התרחב
שוב, לוציפר העביר אותו למקום חם מאוד וסודי, שבו התרחשו
העינויים. למקום קראו "גיהנום". רוב האנשים שחתמו עכשיו על
חוזים על לוציפר עשו זאת בדיסקרטיות רבה ככל שניתן, מכיוון
שהאנשים נרתעו יותר מתמיד מלוציפר והעסק שלו (מה שלא מנע מהעסק
לשגשג ולהצליח...).
מהר מאוד, אנשים שכחו מה היה השם המקורי של העסק, והתחילו
לקרוא לו פשוט "גיהנום".
מהר מאוד, אנשים שכחו מי היה לוציפר במקור - שכחו את לוצי
הפשוט והטוב.

גם לוציפר שכח את זה.