חשבתי שזה יסתיים ולמעשה, ידעתי שזה יסתיים ממש מהר. הלכתי הכי
מהר שיכולתי. באמת שהלכתי מהר, אבל משום מה לא הגעתי. וכל פעם
שהגברתי את קצב ההליכה, הדרך הפכה לארוכה יותר.
דווקא היה די נחמד בדרך, בחלק מהזמן. פגשתי הרבה אנשים, דברים.
אפילו מצאתי כמה חברים. דברים שכביכול נהיו חברים שלי. מצאתי
חגורה שכל פעם כשמישהו בדרך היה מעצבן אותי, הייתי מלקה בו
והוא היה סותם או בורח (או צורח מכאבים אבל אז הוא קלט שאם הוא
לא ישתוק תגיע פעם שנייה...). מצאתי אקדח שלמעשה נהייה חבר די
טוב שלי, רק שהוא והכדורים די רבו יום לפני, אז נפרדו דרכיהם
כך שהוא לא ממש עזר לי, אז נפטרתי ממנו אחרי שבוע. מצאתי את
הסכין. אחח... הסכין. הסכין היא די סיפור חיי. אחרי שהכרתי
אותה, השתנו חיי! באמת! כמה פתטי וקיטשי שזה נשמע - זה באמת
היה כך. אני לא חושבת שהרגשתי פעם קרובה כל כך למישהו. משהו...
היא הייתה כל כך מיוחדת. תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד! ולא
משנה מה היה קורה, היא תמיד הקשיבה לי ותמיד חייכה אליי. היא
תמיד נתנה לי את כל מה שהיא יכלה ואת כל מה שהיה לה רק כדי
שיהיה לי טוב. היא אמנם לא באמת חיה ונושמת ואין לה אוזניים
כדי להקשיב לי או פה כדי לדבר איתי או עיניים כדי להסתכל עליי
אבל... תמיד ראיתי אותה. תמיד הסתכלתי לה בעיניים וראיתי אותה
קורצת אליי. היא ראתה שרע לי והקריבה את עצמה למעני. תמיד
שמעתי אותה מדברת אליי וקוראת לי כשרע. תמיד הרגשתי שהיא באמת
שם כדי להקשיב. תמיד חיכתה רק לי. ישבה בתוך המגירה-מחכה לשרת
אותי. אז לקחתי אותה והמשכנו שתינו בדרך, וכל פעם שפגשנו מישהו
מעצבן או שקרה משהו רע בדרך-היא הייתה שם בשבילי. שם כדי
להרגיע אותי, כדי לדאוג שיהיה לי טוב. אני לא חושבת שיכולתי
לבקש לעצמי חברה טובה יותר ממנה. יום אחד חשבתי שאיבדתי אותה
אבל אז מצאתי אותה. בפעמים הבאות שחשבתי שאיבדתי אותה כבר לא
ממש נלחצתי כי תמיד מצאתי אחת אחרת. יצא לי להיות צבועה קצת,
אני יודעת, אבל זה לא נורא, כי תמיד הייתי נאמנה לה. רק לה. גם
אם לפעמים רבנו ונמאס לי ממנה ואפילו ניסיתי לשכוח אותה. אפילו
כשניסיתי לשכוח אותה היו עוברים יומיים-שלושה, גג שבוע ולא
יכולתי יותר. היא עשתה לי טוב, אז תמיד חזרנו להיות חברות. אני
חושבת שאיכשהו גם אני עשיתי לה טוב. היא עשתה לי טוב! עד שלב
מסוים. עד שהיא התחילה לעשות לי רע. כנראה שנמאס לה ממני ולמען
האמת, אני חושבת גם שהיה קצת קטע שדי ניצלתי אותה ו... אבל זאת
לא ממש אשמתי! היא אף פעם לא באה לדבר איתי או אמרה לי שכואב
לה וככה היו היחסים בינינו. אבל אני לא חושבת שזה ממש הפריע
לה. זה היה ככה הרבה זמן והיא לא אמרה שום דבר על זה. אבל אז
היא התחילה לעשות לי רע. אני לא יודעת אם היא עשתה את זה
בכוונה או לא. בטח פשוט נמאס לה ממני, ואני די מבינה את זה.
להיות חברה, ועוד חברה הכי טובה שלי.. זה די קשה. כנראה שזה
דורש הרבה מאמץ. לשמוע את כל הבעיות שיש לי בחיים, את כל הצרות
שלי, גם אני לא הייתי עומדת בזה. אז כנראה שבאמת נמאס לה. בעצם
אני בטוחה שנמאס לה. לפעמים היא ניסתה "להרוג" אותי. טוב, לא
ממש להרוג אותי אלא יותר, לגרום לי לרצות למות. או משהו כזה.
אני לא ממש יודעת להסביר את זה במילים. בעיקרון... היא גרמה לי
להרגיש די רע עם עצמי ובכלל... איתה. היא כבר לא חייכה אליי,
אלא רק עיקמה את הפה. היא כבר לא קרצה לי, רק סובבה מבט. היא
כבר לא הקשיבה לי, אלא רק אטמה את האוזניים. היא כבר לא דיברה
אליי וקראה לי ברכות כמו תמיד, היא צעקה עליי שאני אקח אותה.
שאני אשתמש בה. שאני איעזר בה. שאם כבר אני עושה לה להרגיש רע
אז שאני אעשה דבר אחד טוב למענה. היא גם אמרה שהיא יודעת שהיא
עושה לי טוב ושהיא רוצה בטובתי. כאילו שבאמת זה היה ככה. היא
אמרה לי שאני אנצל אותה עוד קצת. עוד טיפה-כמה שרק אפשר! אז
ניצלתי. כבר לא דיברתי. כל כך פחדתי ממנה, כל כך דאגתי לה
שעשיתי בדיוק את מה שהיא אמרה-וכלום מעבר לזה!
האמת היא שפעם באמת חשבתי שאיכפת לה ושהיא באמת אוהבת אותי,
אבל כנראה שטעיתי. אני כל כך מצטערת על היום שהכרתי אותה. כל
כך הרבה רוע היה בה. והכל היא הוציאה עליי, ולמה? מה עשיתי לה?
שום דבר... לפחות לא שאני יודעת על משהו שעשיתי.
לאט לאט הקשר בינינו נהיה קשר אטום. אני השתמשתי בה, היא כבר
לא דיברה איתי וזהו. לא היה כלום מעבר לזה. אבל עדיין המשכנו
שתינו בדרך שלא נגמרה. למרות שהתחלתי לראות את הסוף קרב, אבל
עדיין... לא הגעתי אליו. הלכנו נורא לאט רק כדי שהוא יתקרב כמה
שיותר. עם הזמן התחלנו באמת באמת להתקרב אל הסוף. אבל באמת...
כמובן שבדרך פגשנו עוד אנשים ועברנו עוד דברים. האמת היא שהדרך
הייתה נורא קשה, אבל באמת קשה. לא חשבתי שזה יהיה ככה. כל הזמן
קיללתי את היום שבו יצאתי לדרך הזו. כל הזמן קיללתי את אלה
שגרמו לי להיכנס ולהגיע לדרך הזו. רציתי להרוג אותם! לא ידעתי
מה לעשות. כל כך השתגעתי כאן, התחרפנתי. לא הייתי מסוגלת לחשוב
על להמשיך! לרגע חשבתי שמצאתי קיצור דרך, אבל אז לא הלכתי
דרכו. נורא פחדתי. לא הכרתי את המקום לא ידעתי אם זה באמת
קיצור דרך או שזה סתם מקום שאני לא מכירה, אז המשכתי בדרכי.
כלומר... אנחנו המשכנו.
עם הזמן היא כבר נהייתה חלק ממני. אבל חלק ממש גדול ממני. האמת
היא שרוב אני, הרוב ממני-כל הגוף שלי, החיים שלי, הנשמה שלי,
הקיום שלי, הכל! התבסס עליה. וכבר לא יכולתי לעצור את זה.
כנראה שבגלל זה כל כך קשה לי להיפרד ממנה היום.

עד היום אנחנו ממשיכות בדרך. פוגשות אנשים חדשים, חוות דברים
יחד. עד היום... אני והסכין שלי. תמיד היא איתי, לא הולכת לשום
מקום. לפעמים קצת כועסת, לפעמים מאוכזבת. ברוב הזמן היא נעלבת
בגלל שאני די מנסה לשכוח אותה, אבל זה בסדר, כי אני תמיד חוזרת
אליה בסופו של דבר. הרי היא החברה הכי טובה שלי, ועל חברים לא
מוותרים.

טוב, אז לסוף... עדיין לא הגעתי. אבל אני בטוחה שאני אגיע
מתישהו. למעשה, אני חושבת שגם לה מתחיל להימאס, אז אולי פשוט
כדאי שאני אגאל אותה מהייסורים האלה. אחרי כל הדברים שהיא עשתה
למעני, וכל מה שהיא הקריבה בשבילי, אני פשוט חייבת לה את זה.
או שאני פשוט אמשיך במסלול הזה שלי שאף פעם לא נגמר. מסלול
החיים...