אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה.  
הייתי לחוץ, הזעתי, פחדתי שייפלט לי לפני הזמן, שאפשל.  ידעתי
שאין סיבה לפחד, אחרי הכל התאמנתי על זה המון, בבית, בחורשה
ליד, על רטוב, על יבש, הכל, רק לא לפשל.
אמרו לי שהיא הטובה מכולן, אבל לא סלחנית, וזו מילה עדינה.
אני מניח שאפשר להבין את זה, בעסק הזה אין בדרך כלל ניסיון
שני, וזה, אני מניח, רק הוסיף ללחץ.
הכל היה מונח על כף המאזניים, אם היא תאשר שתפקדתי בסדר אני
אתקבל לקבוצה, משהו שאני חולם עליו מאז שאני זוכר את עצמי, אני
אפילו זוכר את החדר, חדר מוזנח במלון עלוב, מסריח, שיכורים
שרועים לצד הקיר במסדרון.  אני זוכר שכשראיתי את זה עבר בי
רעד, היא הרגיעה אותי, באורח שכל כך נגד את הדימוי הקשוח
ששידרה כל הזמן, ידיה אחזה בידי, עיני פגשו את השמיים בעיניה,
וחשבתי שאולי בנסיבות אחרות, היה יכול להתפתח פה משהו טוב.
אבל היא הייתה מה שהייתה, ואני ידעתי שליפול לאחת כזו יסתיים
רע, תמיד, אז מיהרתי להסיט את הראש ופתחתי את הדלת של החדר,
שנראה בדיוק כמו שתמיד דמיינתי חדרים במקומות שכאלה, קטן,
מלוכלך ומסריח, קירות סדוקים, מיטה מוכתמת, השידה ליד המיטה
הייתה שרוטה ומבוקעת, מגירה אחת בכלל הייתה חסרה.  
היא סרקה את החדר במהירות, מסננת לעברי שאף פעם אי אפשר להיות
בטוח, לפעמים הסוטים שמים מצלמות, "כבר תפסתי כמה",  ואז
הוסיפה בחיוך קטן, "הם לא יעשו את זה שוב.", אני ניסיתי לא
לחשוב על זה ולהתרכז במשימה שהלכה והתקרבה במהירות.
"קדימה, תתארגן", היא זרקה לעברי, "אין לנו הרבה זמן.", ואני,
באורח צייתני שכל כך לא התאים לי, התחלתי להתארגן.
כשהייתי מוכן היא אחזה בידי, ושאלה בשעשוע אם אני צריך עזרה עם
הכלי, עניתי לה שלא, נולדתי אתו ביד, עכשיו כשהחזקתי אותו, חזר
אלי הביטחון, ידעתי מה אני צריך לעשות, הפסקתי להזיע, הידיים
שלי היו יציבות כפלדה, הצצתי מהחלון החוצה וראיתי מכונית עוצרת
ודמות יוצאת ממנה, הנחתי את צלב הכוונת על ראשה, קצת מתחת
לאוזן, ידעתי שבגלל הרוח והבליסטיקה של הנשק הכדור יפגע טיפה
מעל, הישר ברקה, הידקתי את הקת לבית השחי, נשמתי עמוק וספרתי
בלב עד שלוש.
שלוש, עצרתי את הנשימה וסחטתי בעדינות את ההדק, המשתיקול ייבב
תוך שהוא פולט רשף קטן של אור והדמות קרסה, דם אדום וסמיך החל
להצטבר אט-אט בשלולית קטנה לצד הראש, ניגר לשבכת ביוב סמוכה.

"כל הכבוד, ילד " היא אמרה לי, בחיוך מסופק, "יש לך עתיד
אצלנו", ראיתי שהרשמתי אותה, אבל עכשיו כבר לא היתה לזה
חשיבות, עברתי את המבחן.
"הבא כבר יעלה לכם", עניתי לה בשקט וסגרתי את המזוודה שצפנה
בחובה את הרובה, עתה חזר למצבו הקבוע, מפורק וממתין לפעם הבאה
בה ימלא את ייעודו הקטלני.
היא הניחה יד במחווה יותר מידידותית על כתפי, הורדתי אותה
בעדינות ויצאתי מהחדר בלי להביט לאחור, הם יידעו איך להשיג
אותי אם יזדקקו לשירותי וחוץ מזה, כמו שאמרתי, ליפול לאחת כזו
תמיד מסתיים רע.