אני שוכבת במיטה מחפשת דמויות בצללים שיש על התקרה ומקשיבה.
כבר שעה אני מחכה, לא מסוגלת להירדם, פעם ראשונה שהוא חוזר כל
כך מאוחר
מכונית עוצרת, דלת נפתחת, מחכה... לא, זה לא הוא, זה השכן.
והזמן עוצר מלכת, לא מוכן לזוז עד שהוא יחזור.
אני כבר לא מסוגלת. העיניים נעצמות מעצמן לא שואלות אותי,
אומרות "תחכי, אנחנו צריכות להיות ערניות מחר".
דלת נפתחת, צעדים, צללים זזים, עליה במדרגות, כן הוא בבית, הם
כולם בבית, אבל אני לא, אני כבר לא איתם.
לא באמת רציתי למות, סתם התחרבן לי היום... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.