נאום שכתבתי והקראתי בהפגנת- "מסרבים לכיבוש".
11.4.2003
ת"א

לפני 6 שנים יצאתי עם הכיתה לטיול בן 3 ימים.
ישנו במחנה קטן- בערב שיחקנו במשחק המעפילים.
בבוקר שרנו את התקווה בדום מתוח מול הדגל.
לפני 10 שנים למדתי בשיעור מולדת על העליה הראשונה והשניה- איך
ייבשנו ביצות, נלחמנו בחולירה, השגנו עבודות ויישבנו אדמות.
לפני 13 שנים שלחנו- כל ילדי הגן- משלוחי מנות לחיילי צה"ל
וציירנו להם ציורים שמחים וצבעוניים- "חג שמח", כתבנו- "הלוואי
שתנצחו".
יצאתי ממערכת החינוך לפני 6 חודשים, ואני עדיין מחפשת את המורה
שיספר לי שפעם חיו כאן אנשים אחרים, שהכיבוש של 67' איננו סמל
גאווה, וטקסים מיליטנטים הם לא גזירה משמים.
איתי למדו עשרות נערים ונערות, היום הם חלק מהצבא המתקרא
בציניות שאינה יודעת גבולות: צבא ההגנה לישראל. רובם הם הצלחה
של מערכת החינוך בישראל המייצרת, זה דורות, מליוני חיילים
וחיילות מסורים.

הסירוב שלי לא הסתיים בועדת המצפון, בפטור או בשירות הלאומי.
הסירוב שלי מתממש גם כשאני ניצבת מול חבריי, הוריי ומחנכי.
סירוב זה לדעת גם את ההסטוריה של השכנים שלי. זה לשלוח בפורים
משלוחי מנות לבתי-חולים ולא לבסיסים צבאיים, ולבחור בעצמי את
המלחמות שלי.
בשבילי סירוב זה לחיות את הערכים שלי, ולא למות למענם.

תהיה הצורה בה אבחר לממש את זכותי וחובתי לסרב אשר תהיה,
במעשיי אצהיר דבר אחד:
בכיבוש הזה, אני לא לוקחת חלק!
כאשר אני נדרשת להיות שותפה למעשי רצח, דיכוי, סגר והריסת
בתים, כאשר אני נדרשת להשליט פחד וטרור, כאשר אני נדרשת לירות
לעבר בתי ספר ובתי חולים, מגיעה השעה שבה אני צריכה להחליט האם
אני מצייתת בעיוורון או שומעת לקול מצפוני, המורה באופן ברור
כי לא יכול להיות לי כל חלק ברמיסת התקווה של אחיי, וכי אינני
יכולה לעטות את הפנים מהם יפחדו הילדים ולהפוך לפנים המכוערות
של הכיבוש.  

בחברה שכולה מגוייסת, אני וחברי חיים את הסירוב שלנו יום יום:
אנו נאלצים להתמודד עם חברים מגויסים, הורים מגויסים, תקשורת
מגוייסת...
רק אתמול קראתי בעיתון שצה"ל ירה והרג פלשתינאי חמוש.
לא זכור לי שצוין אי פעם מספר ההרוגים החמושים בפיגועים בתוך
הקו הירוק.
התקשורת לעולם לא תתרץ בצורה כזו פיגועים נגד יהודים, אבל מובן
שכל פלשתינאי הוא אשם וראוי לעונש מוות, עד שיוכח אחרת.
בשבילי שיכלולי השפה העברית שגויסו לטיוח העובדות ב- 36 השנים
האחרונות, לא יצליחו להסוות את המשמעות האמיתית של הדברים:
פה, יש פיגועים, רצח, זוועות, טרור.
שם- סיכולים ממוקדים, הרג וטעויות...
10 ילדים נהרגו- צה"ל מביע צער.
אשה זקנה נורתה בראשה- הענין יבדק.

הכיבוש, מעצם היותו כיבוש- הוא גזעני. הוא מלמד אותנו שמותר
להרוג 10 שלהם, כדי להציל 10 שלנו.
תעשית הרצח והמלחמה, אשר לכאורה אינני חלק ממנה, ממשיכה להרוג
בשמי, ויכולה אף להרוג אותי.
אולם אני בטוחה בדרכנו- אני יודעת שלא משרים ביטחון בעזרת
טרור, ושלא תוכל לצמוח חברה בריאה מתוך מוסר חולה.

לכן, בשם חותמי מכתב השמיניסטים, אני קוראת לכל הנערות
והנערים, העומדים בפני גיוסם לצבא - סרבו לקחת חלק בזוועות
המתבצעות ע"י צה"ל בשטחים, אל תהיו כלים במשחק שמנוהל ע"י
מנהיגים אינטרסנטים ואל תגזלו חיים וחופש מבני-אדם.
סרבו להיות חיילים של הכיבוש.