תראו אותי, הרגליים הפנימיות שלי כל כך זריזות, הייתי יכולה
לזכות במדליה על בריחה רגשית למרחקים ארוכים. ואני אפילו
צינית. אם הייתי צריכה לתאר איך אני נראית מפנים הייתי מציירת
אצנית, או אחת שמטפסת על הרים. מישהי שתמיד בתנועה, שהכוחות
שלה תמיד מושקעים בלהמשיך הלאה, להגיע יותר רחוק.

לעתים, כשאני באמת לבד והדעת מיטהרת ממחשבות ארעיות וחסרות
משמעות, אני מצליחה לעצור לרגע. זו עצירה די קשה, לא הייתי
מתפלאת לו הייתי חוטפת איזה זעזוע מפעם לפעם. אחרי הכל, כשאת
נמצאית בתנועה במשך זמן כה רב, העצירות נעשות יותר ויותר
מסובכות, כל התנועה והתנופה שלך נבלמות ברגע אחת ואת מוצאת את
עצמך כשכל המטען הרגשי שלך מקיף אותך. ואז, כשאני מרגישה
יציבה, פחות או יותר, אני מתחילה לראות בבהירות. "לא פלא שאני
בורחת מהכל" אני חושבת בלבי. "יותר מדי דברים להתמודד איתם".
הנטיה הטבעית שלי היא לפנות אליה, מי שפעם היתה שם בשביל
להקשיב לי בעודי פורקת מטענים רגשיים. אך עם הזמן היא הפכה
לדמות בתוכי, מישהי שאליה ממוענים דבריי. מילותיי זורמות ממני
אליה במעגלים ופיתולים שאינם יוצאים מלבי, ואני נשארת לבדי,
בתוך עצמי, מסובכת עם רגשותיי אשר אינם יכולים לצאת לחופשי,
אשר אינם יכולים להתממש.

לפחות אני לא צריכה לשבור את הראש על מנת להבין למה התחלתי בכל
מסע הבריחה הזה.
הרי זה ברור כשמש.
אני אוהבת אותה
מאוהבת בה, כנראה. בטוח.
(ואני לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה לפזר את מסך הערפל שאימצתי
לעצמי, אי אפשר אחרת. בשלב זה או אחר הייתי חייבת להישיר מבטי
אל האמת.) כמעט שלוש שנים
אולי אפילו יותר
ועם הזמן הרגשות רק התעצמו
ורק לפני כמה חודשים הסכמתי לתת להם הגדרה
רק לפני כמה חודשים הסכמתי לעצור לרגע,
ולהודות בכך שאולי (בטוח.) אני מאוהבת בה.
ועכשיו אני שוב בורחת
"אולי זה בכלל לא היה כך"
"אם היה משהו, הוא גם ככה נגמר"
והרי די בחיוך אחד שלה, די לי להסתכל לה בעיניים
כשהיא רוקדת איתי, ואני יודעת. ואני מרגישה.
הכל מתעצם בפנים ונהיה יותר חזק מהכל
ומתחושות כאלה אי אפשר לברוח
זה מעקצץ ומדגדג ומשגע את כל מה שהולך אצלי בפנים
עד שאני מוכרחה לעצור
ולתת לכל הרגשות האלה לעבור בתוכי בלי להתנגד להם
רק לרגע אחד ואז לשבת ולכתוב על זה, להתפלסף על זה עד שכל
האוויר יוצא ממני.
עד שאני מרגישה עירומה
נסיונות לתיאור הרגשות הכי עמוקים שלי חשופים לעיניי כל
ואני יודעת שהם אפילו לא ייראו - ייקראו כעמוקים
אלא רק עוד מונולוג קיטשי
מעורר הזדהות אולי
שלא גורם לכותבת שלו להיראות יותר מיוחדת מכל מתבגרת ממוצעת.

אך לו היה לי את האומץ לספר לה הכל
לו הייתי אנוכית מספיק בכדי לא לחסוך ממנה את האמת הזו,
אזי לבטח היא היתה מבינה.












3-4.10.03