שבילים של מלח סדוק תחת רגליי.
שבילים של מלח יבש מלווים את חיי.
שבילים של עצב, פחד ושבילים של כאב,
שבילים של אושר, של צחוק ושל לב אוהב.

פוסע אני יחף, על שביל המלח שלי
ומביט על אבני המלח, שנוצרו במרוצת השנים ואשר נקרות בדרכי.
ולכל אבן יש סיפור משלה,
לעתים היא הונחה בטעות על השביל, לעתים בכוונה.

יש אבנים המספרות על חלום נורא,
אחרות מדברות על אושר מופלא.
אבן גדולה אחת, סיפרה לי על לב שנשבר
וצוק מלח אדיר אחר, סיפר על יקיר שנפטר.

ולעתים אני מרים ראשי ומסתכל אל האופק,
אל הנוף הלבן,
הנוף הלא מובן.
רק שבילים, הצבועים בלבן.

ולשבילים שלי יש התחלה,
בעצם כולם יוצאים מאותה נקודה.
אך סוף להם?אין.
והמבט הממושך החוקר אחריו, מסנוור את עיני.

ולעתים מחליק אני על מדרון מלח חלקלק,
ושריטה צורבת במיוחד נחרטת על גופי,
בשעה שעולה מהשביל ענן מלוח של אבק
החודר לפי ותחת הטעם הנורא אני כמעט ונחנק.

ודרך השריטה, דרך דמי,
חודר המלח הנורא אל עומק ליבי.
שם הוא מצטבר לו באיזה פינה,
עם כל שאר המלח שנאף אל גופי בכל נפילה.

שבילים של מלח סדוק תחת עיניי.
שבילים של מלח יבש משורטטים על לחיי.
שבילים של מלח שנותרו אחרי הדמעות,
אותן דמעות המלוות את חיי.