בערוגות השלף
השקט, מחריש.
העשב מבצבץ,
בירוק עשיר.
שם, מצבת העשב,
של אבותי.
במסילה שעוברת,
כמו תמיד,
מכאן,
לשם.
מחלידה מיושן,
עד זוכרת!
את זעקותיה של אמי:
מיים, מיים.
בשלג,
כתמים שחורים,
נעלי עץ
שאמא השירה
מזוג רגליים נפוחות
והלכה יחפה,
בשלג,
בדרך אל המוות.
על מדרכת הרחוב,
ליד "הבית" בלודג'
את אחיה האהוב,
הרגו שני " לא נאצים "
שחפצו בזהב המשפחה.
והעשב מבצבץ
בולע כתם דם,
בירוק עשיר,
מרגיע,
את הסערה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|