בערוגות השלף                  
השקט, מחריש.                  
העשב מבצבץ,                    
בירוק עשיר.                      
שם, מצבת העשב,                
של אבותי.

במסילה שעוברת,
כמו תמיד,
מכאן,
לשם.
מחלידה מיושן,
עד זוכרת!
את זעקותיה של אמי:
מיים, מיים.

בשלג,
כתמים שחורים,
נעלי עץ
שאמא השירה
מזוג רגליים נפוחות
והלכה יחפה,
בשלג,
בדרך אל המוות.

על מדרכת הרחוב,
ליד "הבית" בלודג'
את אחיה האהוב,
הרגו שני  " לא נאצים "
שחפצו בזהב המשפחה.

               והעשב מבצבץ
               בולע כתם דם,
               בירוק עשיר,
               מרגיע,
               את הסערה.