מישהי אמרה לי פעם, שאם יש לך חור בלב שאתה רוצה למלא, אתה לא
חייב למצוא לבנה אחת גדולה שתמלא ותכסה את כולו.
קשה למצוא לבנה כזו שתתאים בדיוק לחור של הלב שלך.
מה שצריך לעשות זה ללכת לים, ולחפש שם ערימה ענקית של צדפים
קטנים, אח"כ מרכיבים אותם בזהירות אחד לשני, שמים קצת דבק
ומכסים את החור.
עד שהלב מלא.

אז זה מה שאני עושה.

אני הולך לים ומחפש צדפים.
ומתחיל לסגור חורים.
לאט לאט.
בזהירות.
ומוסיף דבק בעדינות.
לפעמים זה טיפי כואב כי צדף יכול קצת ליפול
או להישבר או לשרוט

אבל כשהחור מתמלא ונסתם.....

היום אני רוצה לכתוב משהו שמח,
אני רוצה לקפוץ ולצעוק ולהשתולל ולרחף
ולהוריד את החולצה ולנופף איתה באויר ולרוץ בכל הרחובות
ככה עם החולצה ביד,
ולצעוק בכל הכח, צעקה שמשחררת
ולחייך ולצחוק ולשמוח
כי היום כיף לי.
והשמש זורחת
ואני רוצה לפגוש את כל האנשים ולהגיד להם:
תחייכו תחייכו זה בריא, זה טוב, זה כיף
ואני רוצה לקנות זר ענקי של פרחים
ולעמוד באמצע הכביש ולחלק פרחים לאנשים

כי טוב לי.

ואני רוצה שגם להם יהיה.

אלי, אלי, שלא יגמר לעולם.

ובדיוק חשבתי תוך כדי שכתבתי שמקגייור בטח היה מוצא לבנה
שתתאים פיקס לחור של הלב שלו.
לבנה 20 על 20 משוייפת בצד שמאל, עם חור קידוח במרכז.
כזאת הוא היה מוצא.

מדהים מדהים,
אתמול שמעתי שבתורה סינית כלשהי (איזה כיף להם שיש להם הרבה.
לנו רק אחת - אבל איכותית)
כתוב שכל העולם מונע ע"י אהבה.
עכשיו, אני לא כ"כ זוכר מה באמת רציתי להגיד פה,
אבל נראה לי שיש בזה משהו.
ולכבוד זה, אני אצטט את לו סלומה שאמרה :
"אישה לעולם אינה מתה מאהבה. אך אם אין לה אהבה, היא דועכת
וקמלה. האהבה היא כח המיחיה של החיים"

האמת שכל המונולוג הזה מתחיל להזכיר לי את "באדולינה"
כן כן, הספר עם האיורים של אילת זורר,
ובכלל, מה קרה פתאום שאני, ההגותי, ההזוי, הלא שפוי, המטורף
כותב פתאום באופטימיות כזאת ?
איך זה שאני, האיש שמפחד מעין רעה, ומנהיג טקסים פולחניים
(מילה שבאופן מפחיד מזכירה את המילה פולניים)
כדי שטפו טפו טפו, שום בצל שום בצל, חמסה,
שום דבר לא יקרה,
איך זה  אני מרשה לעצמי את הלוקסוס הזה של האושר ?
אה ?
את האופטימיות המתפרצת הבלתי נשלטת ?

זה בגלל שאני ממשיך לחפש את הצדפים שלי.

אחד אחד.