[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
שני חלומות על המציאות

זו כבר הפעם השניה שאני חולם את זה. בכל פעם בגרסה אחרת, בכל
פעם במצב אחר, אבל התוצאה הסופית היא אותה אחת, ואני כבר לא
יכול לייחס את זה רק להזיות מטורפות שלי, או לגמגומי-ההתפוררות
של התודעה החוטאת שלי שמעכלת את העולם בחלקים, כמו אדם חולה
המתעקש להתמודד עם אומצה עסיסית. אני ראיתי את זה כבר פעמיים,
ואני מתחיל להבין שזה לא הולך לעזוב אותי בקרוב, אני יותר לא
אוכל להסתכל על העולם כמו שכולכם, האנשים המסתובבים ברחובות
בחוסר מטרה, בוהים זה בזה ומעניקים זה לזה בשביעות-רצון
מדושנת-עונג את הכינוי המפוקפק וחסר-הבסיס "אנשים שפויים". האם
אני שפוי? כבר לא. אומרים שמטורפים רואים את האמת כמו שהיא -
מה אני רואה?

אני כבר לא יכול להבדיל בין מציאות, מה שאני חושב שהוא מציאות,
והזיה. לפני שבועיים הייתי במסיבה, התכנסות תמוהה של אנשים
בבית גדול אפוף עשן, מסך אפור סמיך יורד על עיני ומנסה לשווא
להסתיר את הזוויות הנסתרות של חדרי-המגורים מהן ניבטות פניהם
של אנשים לא מוכרים, עוסקים בפעולות שנראו מטרידות יותר ככל
שהסתכלתי אליהן בגניבה. בהדרגה, לקח לי הרבה זמן עד שעליתי על
זה, שמתי לב, מוחי המעורפל מאלכוהול ועוד יצר קישור בלתי-אפשרי
בין עובדות שנקלטו בו דקות ארוכות קודם לכן, כי כמות האנשים
בחדר הגדול הולכת וקטנה, ואנשים עולים במעלה המדרגות ואינם
חוזרים "המסיבה האמיתית למעלה ולא קראו לי?", מלמלתי למי
שהקשיב לי באותו רגע, אם בכלל, וכוס משקה אחוזה בידי כגביע
קדוש המכיל נוזל אדום מבורך ביד מאמין, עליתי מדרגה-מדרגה אל
הקומה השניה.
הקומה השניה היתה אפופת הרבה פחות עשן, אבל לא היה בה אף אחד
מלבדי. המסדרון הצר התפצל מולי לכמה דלתות שעמדו סביבי. איפה
כל האנשים? לאן הם נכנסו? האם הם נעלמו? איזה דלת לפתוח? לא
היה לי את מי לשאול, ולכן פשוט פסעתי קדימה ופתתחי אחת
מהדלתות.
על המיטה, שמצעיה היו סתורים, שכבה בחורה, קצוצת-שיער שלבשה
משהו ירוק מינימלי, אוחזת פלאפון ביד אחת ומשחקת איתו
בהיסח-הדעת, כאילו מוחה התפזר זה-כבר לפינות חדר-השינה המהודר,
וכל התבונה שנותרה בראשה החמוד הספיקה לה רק כדי לבחון בעיון
את דמותה במראה הענקית שמולה.
ברגע שהיא ראתה אותי היא הסתובבה אלי, מחייכת, וקוראת לי
להתקרב אליה, מסמנת בידה.
"מה, המסיבה האמיתית היא כאן?", שאלתי, מנסה להשמע מתוחכם.
"אפשר לומר", היא ענתה, רכנה לעברי ונשקה לי. באותו רגע שמתי
לב, או אולי חשבתי ששמתי לב, שהסרט האדום סביב צווארה היה הרבה
יותר מאשר עניבה מתוחכמת או קולר חדשני. עניבה של דם, שריטה
נוראה ועמוקה שנחרטה ביד נחושה, שרטטה מעגל של דם סביב צווארה
של הנערה, עוקרת למעשה את ראשה מעליה, ניצב מעל כתפיה בכוח לא
ברור, ואני מנשק שפתיים מתות, רוצה להפסיק כדי לקחת עוד מבט,
אולי לצרוח ואולי לברוח, אבל היא ממשיכה לנשק, והנשיקה מתוקה
וארוכה, ובסיומה אני מוצא עצמי לבד. הבחורה קטנת-האיברים, בעלת
הפנים המחוצפות והנמשים העקשנים על אפה המחודד, שנישקה אותי כל
כך טוב למרות שריטת-המוות שממנה דימם צווארה, נעלמה, והדלת
לחדר היתה... למעשה, לא היתה דלת יציאה לחדר, אלא רק דלת
שהובילה לחדר-אמבטיה קטן, צמוד לחדר השינה. אין דרך יציאה? האם
אני לכוד כאן? ניסיתי את כל הקירות והכוונים האפשריים, החלון
הנעול, ולא מצאתי יציאה מהחדר. לראשונה בחיי החלו הקירות להסגר
עלי, קללת הקלאסטרופוביה שמעולם לא סבלתי ממנה החלה להחניק
אותי ולדחוק את נשימתי חזרה לגופי. הרגשתי שאני כלוא בחדר
ההוא, מחוץ למסיבה, מחוץ לחיי, מחוץ למציאות.
הסיפור מסתבך ונעשה לא ברור הרבה יותר, כשאני אומר שאני לא
יודע איך יצאתי מהחדר הזה, או מהמסיבה הזו לצורך העניין. חיי
נמשכו כרגיל, ואף אחד שהיה במסיבה ודיברתי איתו על זה אינו
זוכר אותי עולה לשום קומה שניה, או  עושה משהו מרשים יותר מאשר
העיסוקים הרגיל שלי במסיבות ככתב רכילות של כמה אתרי אינטרנט
חסרי-השפעה. אבל אני הייתי שם, אני זוכר את החדר המחניק, את
התחושה הנוראה שרומיתי, שחיי יסתיימו כאן בין הקירות המושלמים
של חדר-השינה המהודר, שיחד עם אנשים אחרים שעלו למעלה בחיפוש
אחר "המסיבה האמיתית", מצאו משהו אחר, אמיתי מעל לציפיות שלהם
אבל שטני ונורא מעל לציפיותיהם גם כן.

הפעם השניה היתה לפני יומיים, בנסיבות אחרות לגמרי, מה שמחזק
את המחשבות שלי שאני לא הוזה או מטורף אלא משהו אחר, שיהיה לכם
מאוד קשה להסביר במונחים המקובלים, הרגילים, שלכם על המרחב
והחלל.
יצאתי מהבית במטרה לאכול פיצה, כמו כל האנשים הבודדים שלא
יודעים לבשל, ותוך כדי ההזמנה שמתי לב למשהו מיוחד באשה שליד
הדלפק. היא הביטה בי בעיניים שחורות חודרות, אורן כאילו בוהק
מתוך פניה הלבנים העגולים כפני ירח מלא, וכשהיא אמרה לי
שהמשמרת שלה מסתיימת ואם אני רוצה לבוא אליה לשתות משהו,
הסכמתי מייד. כבר מהשיחה הפשוטה הזו, משני עבריו של דוכן פיצה,
הרגשתי שאני נאפף, נכנס לתוך מרקם קטיפתי של חלום, המסוכך על
המציאות מסביבי כמעט כמו מסך העשן הסמיך של המסיבה.
הדירה שלה היתה מלאה בציורים. על הקירות, על הרהיטים, בתוך
מסגרות, בכל משטח מאוזן אפשרי, כאילו משהו בתוכה רצה להתפרץ,
כאילו הציורים נאבקים זה בזה כדי לצאת על כל משטח בביתה הקטן,
חדר וירוטואלי שמיטה בודדה נדמית בו לגדולה מדי, והיא לא
בשליטה, נכנעת לכוחות גדולים ממנה, מתפתלת בין רעיונות
לאפשרויות למושגים מופשטים הממלאים אותה בתחושת אימה מעורפלת,
לא ממוקדת, כתחושת אדם העומד מול המראה ולא רואה את דמותו-שלו,
אלא דמות אחרת, נוראה ומעוותת, קריקטורה נלעגת של הכוונה
המקורית שלו.
עמדתי שם, בין הקירות הצבועים, ובהיתי בציור אחד שנמצא ממש
מולי, נערות רוקדות בכר דשא, גבעולים ירוקים גדולים מתנשאים
סביבן אל שמיים שחורים, ידיהן לופתות זו את זו, חיוכים מוזרים
על פניהם. הציור כולו אמר תנועה, משהו בלתי-נתפס הניע את
הנערות במעגל, סחור סחור, ראשן וראשי כבר לא עומד על הראש, אלא
נע בתנועה מתואמת, מטורפת, כמו כוכב שביט במסלול התנגשות סביב
השמש, נעים, מסתחררים, מסתובבים, שמלות לבנות מתעופפות באויר,
שיער מתבדר ברוח הכופפת את הגבעולים, ואחת הנערות, חיוכה, פניה
לא נראים אלא לבנים וחלקים (זו טכניקת הציור), אבל לפתע, אחזה
בי הבעתה, כשהבנתי שהקרע השחור, הנמתח מהמקום בו היה אמור
להיות הסנטר ועד הכתף, אינו כתם צל אקראי המטילה אחת הנערות
האחרת, אלא חור, קרע, רצועה ארוכה של כאב שחור, זעקה אילמת של
נערה רצוחה,
שראיתי קרוב מדי, לא יכולתי להתיק עיני ממנה, לא יכולתי לעזוב
את ידי הנערה הלופתות את ידי, לא יכולתי להפסיק להסתחרר במעגל,
תנופתן סוחפת אותי לעוד סבוב ועוד סבוב, ואני מנסה להטות ראשי
כדי לראות את הזוועה, הנערה המתה, נישאת בידי הנערות האחרות,
גופה חסר רוח חים, מונפש רק מכוח התנופה, נישא מעלה מעלה
ומסביב סביב בכוח לא-אנושי, מטורף, של דמויות שאינן אנושיות,
ואולי לא היו אף פעם דבר מלבד עינוי נורא לאנושות, לאותה נערה
מסכנה, שכל מה שנותר מסבלה הוא קרע נלעג מסנטרה ועד הכתפיים,
במקום בו לשאר האנשים יש צוואר.

איבדתי את הראייה, השמיעה, וכל שאר חושי, ואני לא יודע איך
הגעתי לרחוב, והביתה, ואיך קמתי למחרת, לחיי העזובים, לחופש
שאינו נגמר של אדם שאיבד טעם לצאת מפתח הבית, אל עולם שאני
יודע מה מסתתר מאחוריו, שאני יודע מה אמצא אם ארים את המכסה
הלא נכון, אכנס לדירה הלא נכונה, ארים את שפופרת הטלפון המצלצל
לידי. עכשיו אני יודע לאן נעלמים כל אותם אנשים הנכנסים לחללים
בלתי אפשריים בין הבתים, מה פשר הקולות המשונים ששומעים בלילה
בתחנה המרכזית למרות שכל האוטובוסים כבר נגמרו, אולי אני יודע
למה יש אנשים שמעדיפים לא להכנס לשום בית, ללון תחת כיפת
השמיים, גם בעיר - יש פחות סיכוי שמשהו יחטוף אותך בככר
המרכזית, ולא בבית פנימה, בחושך, בבדידות, עם אנשים שאתה כבר
לא סומך עליהם.
שכן עכשיו אני יודע, מעבר לכל ספק, מעבר לכל ידיעה אחרת, כי
העולם כפי שלימדו והרגילו אותי להאמין בקיומו, אינו קים, אולי
מעולם לא היה קיים, הוא שקר מעוות ונפתל. הכיסוי הרעוע, הפרום,
שחורים קטנים וגדולים ניבעים בו, המכסה את עיני בני האדם ומסמא
אותם, אני רואה אותו עכשיו. הלוואי והיה לי הכוח לקרוע אותו,
להסיר אותו, ולצעוק בקול גדול מה אני רואה, מה הצללים
המסתוריים, הענקיים, הנעים בהחבא מבעד לחורים, לקרעים ולנקבים
האלה, צללים עויינים לאין-פשר, שתבונתם לא נודעת והם לא
מתקרבים לרמת התפיסה שלנו, ועל אף זאת, אנו יכולים להגיע
אליהם, כמו אדם התופס מונית בה נוהג פסיכופט רצחני, בלי
שנתכוון, בלי שנוכל להמלט. ואולי היתי רוצה לשכוח הכל, למלא
מוחי מחשבות ריקניות על חיים, עבודה, כסף, אשה, שררה, כמו כל
שאר בני האדם, וכך אוכל להמשיך לאכול את מה שמאכילים אותי בו,
לחזור ולמחזר את הדברים שאמרו לי בבית-הספר, להיות עוד ג'וק
במעבדת-הניסוי הקוסמית הענקית הזו, ולהתעלם מכך שאני יודע
עוד?
אבל אין לי דרך חזרה. ראיתי להם בעיניים. ראיתי את הניצנוץ
המטורף, הלא-אנושי, ראיתי את עיניה חסרות-האישונים, צלחות הריק
הנוראיות של הנערה המדממת על המיטה בחדר הנעול. ראיתי, לא
רציתי, אבל ראיתי, את עיני הנערות, את מה שהשתקף מהן, אני יודע
שהן יודעות שהן רק דחלילי-אשלייה בידי הכוחות ההופכים את
המציאות שמוסרים לנו החושים לשפחה חרופה שלהם ושל רצונותיהם.
אני יודע שהם יודעים שאני יודע, וזה אומר שאתם האנשים האחרונים
שיודעים, כי לא אצא חי מהבניין הזה. אבל עכשיו גם אתם יודעים,
ואולי יהיה להם קשה להעלים את כולם, ואולי מישהו מכם ישרוד,
ובערב אחר, עם אנשים אחרים, מול משקאות מערפלים, יספר להם
סיפור דומה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השטן רצח את
אלוהים בדם
קר!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/5/03 10:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה