כבר הרבה זמן הם יושבים שם, ודועכים עם הזמן. נעלמים אחד, אחד
לתוך הרוח של סוף החודש. אמא שמה אותם שם, לפני הרבה זמן, אבל
היא לא רצתה לראות אותם יותר. הם הזכירו לה, הם הזכירו לה את
מה שלא היה לה ושהיא כל כך רצתה. כל כך רצתה, עד כדי כך שיום
אחד היא הביאה אחד מהם, החביאה אותו בתוך שערה ובבלוק, כשכולם
הלכו לישון, היא הוציאה אותו והתבוננה בו. היא התאהבה. בבוקר
למחרת מצאו אותו, הוא כבר נבל, הם לקחו אותו. מהר מאוד נגמרה
המלחמה, והיא עדיין אהבה את הפרח, ומאז היא גידלה עוד כמוהו,
אבל מצער שכחה.