ואולי אני אף פעם לא ארגיש שלמה
וכבר נמאס לי לחפש מה חסר כאן, מה חסר בי,
זה כמו ילדה קטנה שמרכיבה פאזל,
ילדה עקשנית, שלא תוותר ולא תרגיש סיפוק, עד הרגע שהיא תסיים
להרכיב את כל החלקים,
עד שהכל יהיה שלם...
ויש יותר מידי חלקים לא במקום, היא עדיין לא מצאה אותם,
ואולי לצערי, היא גם לא תמצא...
אבל בינתיים היא לא שלמה, וחסר לה וכואב...

ויותר כואב לה לדעת שיש כמה חלקים שכבר אין סיכוי למצוא,
חלקים כאלה שכבר השלימו עם חסרונם, בחוסר קיומם, בגעגוע...
ומעבר לזה שבלעדיהם הפאזל לא יהיה שלם,
כנראה שבלעדיהם גם היא לא תהיה שלמה,
אז מחוסר ברירה וודאות היא יוצאת ומחפשת, ולא בדיוק יודעת מה?
והיא רק ילדה קטנה, ילדה עקשנית שלא תוותר ולא תרגיש סיפוק עד
הרגע שהיא תסיים להרכיב את כל החלקים,
עד שהכל יהיה שלם...