"אמא, אני יוצא. אני אחזור בעוד כשעה", הודעתי לאימי. ניסיתי
לחסוך לעצמי את התחקיר שמלווה את היציאה, כשנתתי לה הערכת זמן
לחזרה - אולי הידיעה שמדובר רק ביציאה חפוזה מהבית תניח את
דעתה, אבל לשווא.
היא נעמדה, כשגופה חוצץ ביני לבין מפתן הבית, ובחנה אותי
בעיניים דואגות.
"לאן אתה הולך"?
פיצוץ, פרי כרטיס הקול של המחשב של נדב, אחי הקטן, הקפיץ אותי.
הוא היה עסוק בהפיכת מפלצות ממוחשבות לגושי בשר מדממים
וירטואלית.
"מה זה משנה", התחמקתי, "זה רק לשעה. אני לא יכול להגיע רחוק."

נראה שההתחמקות הדיפלומטית שלי סיפקה אותה.
"אם זה לא רחוק, אולי לא תיסע באוטובוס? תלך ברגל, כפרה, זה
הרבה יותר בריא", אמרה, כשעיניה לחות מעט. קשה, קשה היה לי
לראות את זה.
"אמא, יש לי מכונית, את יודעת". אמרתי בקול הסבלני ביותר
שמיתרי הקול שלי מסוגלים להפיק. יש לה נטייה מעצבנת לשכוח
דברים. אני ניסיתי להתאפק, אבל היד כבר קצת רעדה.
"מותק, נכון. איזה מפוזרת אני". היא הביטה בי מבט דואג ובוחן,
שהוביל לשאלה נוספת.
"איפה מסכת האב"כ שלך"?
הווריד בצוואר התנפח, כשאני שלחתי מבט עורג דרך אימי לעבר
הדלת. זה פשוט סיוט לצאת מהבית הזה.
"אמא, מילא שהכרחת אותי להסתובב עם קופסת הקרטון המשפילה הזאת
בגלל שאיזה אידיוט היסטרי עם דרגות על הכתפיים החליט שצריך,
אבל עברו כבר שבועיים מאז שביטלו את ההחלטה! תתעוררי"! מעט
החמלה שהייתה לי בקול נעלמה, לחרדתי.
"עיניים שלי", אמרה, "מצטערת," והשפילה את מבטה.

נדב שמע כנראה את תוכן השיחה מבעד לעננת אבק השריפה
הדיגיטאלית, והחליט להתערב.
"אמא, תפסיקי להציק כבר! את ממש קרצייה, את יודעת"?

"נ-ד-ב!", שאגתי עליו, "אם לא תסתום את הלוע שלך מייד, אני
אדאג להשתיק אותך לנצח"!
כתשובה, שמעתי עוד מפלצת חלל הופכת לעיסה.
נכנסתי לתוך חדרו, כשאני מדלג מעל ערמות של זבל, בגדים, ובלגן
כללי אחר, ונעצתי מבט בעורפו, כשהוא ממשיך לצוד פוליגונים
מעוצבים בצורת אויבי האנושות. אחרי כמה דקות, הוא נשבר, הסתובב
אלי, ונבח "מה?!"
"למה אתה מדבר ככה אל אמא"? שאלתי, כשאני מנסה לפייס אותו ואת
עצמי באמצעות נימת קול סלחנית.
נדב חזר למחשב, דואג שלא לתת למפלצות  את ההזדמנות הקלה ביותר
להשמיד את המין האנושי, והפטיר "נמאס לי כבר שאמא מציקה ככה.
אני כמעט ומאחר לבית ספר כל יום בגלל זה."
הבנתי לליבו. "תשמע, נדב, כשאני אחזור, נדבר על זה. זה די
מסובך. אתה יודע למה אני מתכוון, נכון"?
דמות של אישה-יורה-טילים הפכה בפיצוץ, שמלווה בלהבה, לגופה
מעלה זבובים על גבי מרקע המחשב. אני ממש לא מבין למה נותנים
לילדים לשחק במשחקים כאלה. "כן... אני יודע..." אמר, בלי חשק.
כשפילסתי את דרכי החוצה מבין ערמות הזבל, שמעתי את נדב, ספק
אומר, ספק לוחש "אני יודע לאן אתה הולך". התעלמתי, והמשכתי
לכיוון היציאה.

אמי כבר חזרה לפינה הידועה בסלון, ומתוך הכורסא, מול הטלנובלה
התורנית, ביקשה ממני לנהוג בזהירות, ולא לשכוח לחגור חגורה.
ואם אני רואה מישהו שנוהג מסוכן, להתרחק ממנו. ולא לנסוע מהר.
ולאותת כשאני עובר בין נתיבים. ולעצ "ביי, אמא"! קטעתי אותה,
ופתחתי את הדלת. לפני שהדלת נסגרה, הספקתי להריח סיגריה
נדלקת.

פעם היא לא עישנה כל כך הרבה.

נכנסתי לבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ושמתי כיפה על הראש.
הרגליים לקחו אותי בעצמם, מתוך הרגל, לכיוון חלקת הקבר.
בזמן הליכתי בשדרות הירוקות, הציפורים, שדואגות להישאר סמויות
מהעין בתוך עצי הברוש התמירים, צייצו בעליצות, כשקולן הדהד על
רקע השקט. שמעתי ממרחק התייפחות חרישית.
הבטתי בשורות הארוכות של חלקות הקבר שחולפות על פני, בעודי
מכתת רגליי, והתפעלתי מיופי הצמחייה שגדלה מעליהן. לא כמו
הקברים בשאר החלקות הצבאיות בארץ, שחתומים בסלע לכל אורכם. כאן
יש תחושה שהנשמה יכולה לחלחל החוצה - לטפס על השורשים מבעד
לאדמה הלחה, לפעפע דרך הפיוניות של הצמחים הירוקים, ולצאת
לאוויר, למעלה, לשמיים. אולי זה מין סוג של פרס ניחומים, על
גדילה בירושלים ומוות בגיל צעיר. חייכתי חיוך קטן ומר.
באחת השורות הטריות של הקברים, שפעם היו כל כך קרובים, ראיתי
את הבחורה המתייפחת. היא הייתה בחורה צעירה, וכנראה שגם נאה,
אם היא לא הייתה נפוחה כולה מבכי. ניסיתי לפשפש בזיכרוני,
ולקשר בין כותרות העיתונים האחרונות לשם שחקוק על האבן, בזמן
שהתרחקתי מהקול הבוכה.
המחשבה המשיכה להטריד אותי עד שהגעתי למחוז חפצי.

בראש הקבר, על המצבה, רשום בצורה לאקונית "רב"ט גיל כהן, בן
לאליהו ורינה. נפל בעת מילוי תפקידו ב-ה' באדר תשנ"ו, 26.2.96,
בן עשרים בנופלו". הדלקתי נר זיכרון, והנחתי חלוק אבן על
המצבה. בכי התמרורים פסק, ושקעתי לתוך השקט שהתהווה באוויר.
בזמן שבהיתי בצמחייה המטופחת שצמחה על הקבר, כל המחשבות שלי
התמוססו, והשקט חילחל לתוך ראשי.

נשמתי לעומק ריאותיי את האוויר הלח, שספג את הרטיבות מהצמחייה
שעל הקבר.

עמדתי שם במשך דקה או שתיים, טובע בים של שקט.

שיר בן ארבע מילים חקוק על אבן בירכתי הקבר. "גיל כבה, והעלטה
הפציעה." ריב גדול ניהלתי עם אכ"א, עד שאישרו לנו לשים את
השיר מעל רגליו של אחי.
כשצעדתי לכיוון היציאה, תהיתי מה עשו בשרידי האוטובוס - את
הגופות קברו, בפצועים טיפלו, את הדם שטפו מהרחוב, ואפילו
אנדרטה הקימו שם, ברחוב יפו. מעניין אם יש בית קברות
לאוטובוסים.
יצאתי מבית הקברות, הכנסתי את הכיפה לכיס, והדלקתי סיגריה. זה
מה שחסר לי, שאמא שלי תדע שאני מעשן - גם ככה היא בקושי נותנת
לי לצאת מהבית.

פעם לא עישנתי כל כך הרבה.