היא אומרת שזה זן נדיר, שכבר כמעט אין כאלה בעולם, שהיא בת מזל
שיש לה אותה. היא אומרת שזה זן נדיר, מסתכלת בין הסורגים,
אוחזת בכלוב שלה. כלוב ריק.
היא צועקת עליי שזה זן נדיר. יש כבר דמעות בעיניים שלה. גם
בשלי. מה קרה לה?! היא היסטרית לגמרי. מסתכלת עליי במבט אטום,
כאילו כבר אין לה בפנים את הנשמה המדהימה שלה. היא בוכה עכשיו.
הדמעות המלוחות זולגות על הברזל הקר, על החלודה, על כלי האוכל
הישן, על חתיכות העיתון המלוכלכות.
"זה זן נדיר!" היא צועקת, בוכה ופתאום...משתתקת. אותו מבט עצוב
ואטום, כמו של בובה מפלסטיק, אותן הדמעות, השיער הבהיר והידיים
הרועדות. היא שותקת עכשיו. פותחת את הפה שלה כדי להגיד לי משהו
אבל סוגרת. שמה עליו יד. על הפה הקטן והיפה שלה, כמו לבלום את
עצמה. אוחזת ביד הנותרת בכלוב ומביטה בי. היא עוצמת עיניים,
קמה מהשולחן ופוסעת לפינה של החדר. היא מתכרבלת שם ונרדמת.
חולפות השעות ואני יושבת בשקט. מביטה בה דרך מסך ערפל של
דמעות. דמעות שלא מפסיקות לזלוג. והן נופלות על השולחן הקטן,
משמיעות מן רעש שקט כזה. אני שומעת אותה לוחשת:" זה זן נדיר,
מירי, היא מיוחדת במינה".
היא פוקחת את העיניים ומחבקת את הכלוב. "למה את בוכה, מירי?"
היא שואלת. ואין לי תשובה. "תראי", היא אומרת, "יהיה טוב. הנה,
אני משחררת אותה. אל תדאגי." שתי הידיים הדקות שלה פותחות את
דלת הברזל הקטנטנה של הכלוב הריק. "שחררתי אותה, מירי." ואני
עוקבת במבטי אחר הציפור הבלתי נראית שהיא שחררה.

היא איבדה את הציפור שלה כבר די מזמן. זו כנראה לא אהבה להיות
בכלוב כל היום. כמה שבועות אחרי זה, היא גם איבדה את נשמתה.
השתגעה לגמרי. הציפור הזאת הייתה מזן נדיר. גם היא הייתה.
הייתה. השיגעון הרס אותה. השתלט על הנשמה המדהימה שלה. דיכא
אותה.
"זה זן נדיר", היא ממלמלת. מניחה את הכלוב על הרצפה. מתיישבת
לידו מכורבלת. בוכה.