היא הביטה בדמותו. "האם הוא יודע שיש לו מלאך?" חשבה, "האם הוא
רואה את המלאך שעומד מאחוריו ומסוכך עליו בכנפיו?"
היא הביטה בו שוב. מאוד מאוד אהבה את אשר ראתה: דמות גבר צעיר
שפני תמימות כשל ילד אך עיניו עמוקות וחכמות. הוא לא היה גבוה,
אך בגלל רזונו נראה תמיר. שיערו שחור ועיניו שחורות עמוקות -
אפלות אפלות ובהירות כאחת.
הוא לא הרגיש במבטה. לשמחתה. זו לא הפעם הראשונה שהיא רואה
אותו פה, אך הוא כנראה לא זיהה אותה.
ישב על מעקה האבן והשקיף אל הגן.
היא עמדה מעט מאחוריו והביטה עליו. הרגישה מוגנת, שכן היו זרים
- אם פתאום ירגיש ויפנה אליה, תסתובב ותביט אל הגן, ואז תלך.
"סתם להביט מותר" חשבה "כשם שסתם להתפעל מיופי מותר, כשם שסתם
לאהוב מותר. הוא כל כך יפה, והמלאך שמסוכך עליו בכנפיו נראה כל
כך נעים..."
המלאך גם הוא כאילו עדיין לא הרגיש בנוכחותה. הוא נראה כמרוכז
בבחור, מגונן עליו מפני החוץ, קשוב לנעשה בליבו.
"אילו המלאך היה רוצה היה מזמן פונה אלי", חשבה, "הוא הרי יודע
שאני פה."  כאילו שמע את מחשבותיה נפנה המלאך פתאום אליה ושם
את אצבעו על שפתיו בסבר פנים מסביר: "ששש..." לחש לה בלא קול -
"הוא בא לכאן כדי להיות לבד, נערי, שעת השקט הזו של התייחדות
עם הטבע חשובה לו מאוד."
דמעות נקוו בעיניה. "אז אולי תשהה אתה עמי קצת?" ביקשה, "מלאכי
שלי מזמן עזב אותי, ובשעות הבדידות אני כל כך חשופה לכאב."
"איני יכול לעזבו", אמר המלאך, "אינך רואה עד כמה הוא פגיע -
הרי הוא ילד שלא גדל."
היא פרצה בבכי - "כי אתה מגונן עליו יותר מדי! איך אתה מצפה
שיגדל כשאינך עוזב אותו לרגע?  כך לעולם לא יחוש את כאב
הבדידות, אינך מבין...?"
"הוא לא נועד לכאב", אמר המלאך, "שלי הוא."
"לא! שלי הוא! שלי הוא!" - הבכי טלטל את כתפיה, אך לגשת אליו
לא העזה - במה תוכל להכניע את רוך שלמותו של המלאך? אין השבר
גדול מהשלם ואין הכאב חזק מן החסד.
היא מחתה את דמעותיה. "שלך היה עד עכשיו", כמעט התחננה, "כל
הילדות. הרי כשפתאום תעזבהו לא יוכל לשאת את הכאב החד, אינך
מבין?  הוא לא יוכל..."
המלאך לא ענה ורק היטיב את חיבוקו המסוכך על העלם. העלם כמו
התכרבל בעצמו, חייך קלות והמשיך לבהות במרחקים, אפוף במחשבות
נעימות.
הכאב כיווץ את ליבה ועטף אותה כשתי כנפיים גדולות ואפורות. היא
עשתה כמה צעדים לעברו, בקו אלכסוני, מביטה קצת עליו וקצת על
הנוף. כשהייתה כבר די קרובה אליו סובב אט את ראשו לעברה, רואה
אותה ואינו רואה, עדיין שקוע בהזיותיו, ואחר שב והפנה מבטו
הרחק, אל תוך הגן.
מובסת עשתה עצמה כמביטה לתומה על הגן, ואז פנתה לדרכה והלכה.