עוברת יום התבודדות חוזרת משוזפת מקבלת קצת צבע ותקווה.
את עצמי מנקה ומטהרת לקראת אותה נקודת מפנה בחיי נשמתי.
לובשת לבן המסמלת את הטוהר ואת הפרידה שלי מכל הסיבוכים,
התלבטויות ודרך חיים.
זאת הפעם הראשונה שאני לוקחת בידי את ההחלטה לעשות משהו למען
עצמי למען נשמתי. נגשת למגירה ומוציאה את הפתרון לכל בעיותיי.
נשכבת על מטתי לפעם האחרונה, הכדורים בידי והפלאפון גם כן
מחליטה להיפרד מאנשים שאיש לעולם לא ידע על קיומם. לאחר מכן
נוטלת את הכדורים ועוצמת את עייני בחוזקה
אבי נכנס לחדרי מוציא אותי בכח ממטתי, אני בוכה רוצה לשכב חזרה
להרדם... חולשה תוקפת אותי ואני מטושטשת... מתחילה לבכות,
צועקת עם קולי הצרוד שנמאס לי לנסות לקוות ולבכות... רוצה
חיים אחרים שונים, טובים לא יכולה לסבול עוד... צועקת לאבי.
הוא מרגיע אותי מחזיק אותי חזק שלא אפול...
מבטיחה לאבי שאנסה עוד פעם אחת אם אם דבר לא ישתנה ארצה שיקבל
את הבחירה שלי.
ואני מנסה לשרוד שעה אחר שעה, מנסה לשכוח את האלטרנטיבה.
עברו שלושה ימים, אני מוקפת אנשים. בתוך עצמי נשברת, עוברת
מלחמות בתוכי, מחייכת לאנשים כמו שלא קרה דבר שום דבר לא
השתנה - פשוט תקופה שקטה שאני שוב מסתגרת בעצמי.
וכאן עכשיו כותבת את שעברתי ואת שעוברת. הרי איש לא ידע ואיש
לא ישמע עד הפעם הבאה. |