תמי רצתה לעוף. עוד מאז שהיתה ילדה קטנה, חלמה לעוף כמו
הציפורים. היתה פותחת את החלון ומסתכלת, מהבוקר עד הלילה, על
הציפורים. איך שהן עפות ממקום למקום, בלי לשאול אף אחד, בלי
כיוון, בלי מטרה, פשוט לעוף.
היום תמי כבר ילדה גדולה והיום תמי החליטה שכמו הציפורים, גם
היא תעוף.
טוב, אז מה צריך?... קודם כל כנפיים, גדולות וצבעוניות, שכולם
יראו ויצעקו: כל הכבוד תמי, כל הכבוד. הכינה מאות נוצות
צבעוניות, הדביקה אחת על השניה בצורה מסודרת ויפה וכשסיימה
הדביקה את הכנפיים על הגוף. האחת בחלק הימני של הגוף והשניה
בחלק השמאלי, ממש כמו הציפורים.
עכשיו צריך מקום גבוה, שממנו תקפוץ ותעוף מעל כולם. יחד עם שתי
כנפיה, עלתה תמי להרי הגשם, ההרים שמשם הציפורים בדרך כלל
מתחילות לעוף. עלתה לחלק הגבוה ביותר של ההר, הסתכלה למטה
וחייכה. בטוחה היתה שגם היא יכולה לעוף כמו הציפורים.
לקחה נשימה עמוקה, פרשה את שתי כנפיה ולכשבאה לקפוץ, פתאום
ניקר באוזניה עורב זקן. "מה את מתכוונת לעשות?", שאל העורב.
"אני מתכוונת לעוף, כמוך וככל שאר הציפורים", ענתה לו תמי.
"אבל את בן אדם", גיחך העורב. תמי שתקה. "אבל יש לי כנפיים,
בדיוק כמו שיש לך ולכל שאר הציפורים" אמרה. "נכון, יש לך
כנפיים, אבל את עדיין לא יכולה לעוף" ענה העורב. "למה?" שאלה
תמי בכעס. "כי את לא ציפור", השיב העורב ובזאת סיים את שיחתם,
פרש את כנפיו, עף וצעק מרחוק "א-ת ל-א צ-י-פ-ו-ר".
תמי היתה מרוגזת. מילמלה, "עורב טיפש, מה הוא חושב לעצמו...",
שוב לקחה תמי נשימה עמוקה, פרשה את כנפיה, ניפנפה בהן וקפצה.
תמי זכתה לכמה שניות של חסד עד הרגע שבו נפלה על הארץ.
היום בהרי הגשם, תלויות שתי כנפיה הגדולות של תמי ועליהן כתוב-
תמי רצתה לעוף.