אני תוהה אם זה ימשך לתמיד. בסך הכל, עברתי עשרים ושש שנים
מהחיים. זה חלק קטן יחסית. אם נגיד, אני אממש את הברכה הנדושה
שהורעפה עלי (ועל עוד כמה וכמה מיליונים טובים מאזרחי היקום),
ואנשוף על עוגה הכורעת תחת משקלם של 121 נרות יומולדת (אחד
לשנה הבאה), אז אפשר לומר שעברתי קצת יותר משישית. שישית זה
בכלל לא הרבה. גם אם אהיה מציאותית יותר, ואודה שרוב הסיכויים
שאני לא אראה את השמש זורחת בעשרים ושלישי ביולי בקיץ 2097,
ואפילו סביר מאוד להניח שגם בקיץ 2077 לא יראו אותי על חוף
הים, עדיין, אני חושבת (או לפחות מקווה) שעשרים ושש שנים הן לא
הרבה, והשיא עודנו לפני, מצפה לי אי שם באופק שאבוא ואכבוש
אותו בגאווה. אבל השיא של חיי איננו הדבר שמטריד את מנוחתי
כעת, ולא בו אני שואפת להתרכז. כשהוא יבוא- הוא יבוא, ואני
יכולה רק לקוות שאזכה להיות מודעת אליו בעודו מתרחש, ולא אבין
רק בדיעבד, בהתקף בנאלי של נוסטלגיה, שהרגע המיוחל חלף לו זה
מכבר, ואני אפילו לא טרחתי לעצור ולהתפנק בו, להודות לכל אלו
שהביאוני עד הלום או לפחות להתפלל שיישאר איתי עוד קצת בטרם
יחלוף. מן הסתם, אם אכיר ברגע הזה רק בדיעבד, תהיה זו הוכחה
ניצחת לכך שהוא חלף עם הרוח, או עם הזמן, ובכל מקרה לא ישוב.
אבל כמו שכבר אמרתי, לא זהו הנושא שמעסיק אותי כעת. מה שכן
מעסיק אותי, זה כמה זמן יכולה לשרוד אסוציאציה שנוצרת בלילה
אחד. בינתיים, הספקתי לכבות 27 נרות (אחד לשנה הבאה) על עוגת
תותים עם קצפת, ולצדם, כיביתי באופן וירטואלי 4 נרות על עוגת
הלילה-האחרון-עם-עידן, שגם היא, כמובן, וירטואלית. השמטתי את
הנר לשנה הבאה, כי בניגוד ליומולדת, אני מקווה (אם כי לא ממש
מאמינה), שבשנה הבאה בירושלים הבנויה, עידן כבר לא יקפוץ אל
מחשבותי וחלומותי בביקורי-פתע, וזה למרות שאני דווקא מאוד
אוהבת הפתעות. אני תוהה תוך כמה זמן אותם ביקורי-פתע, שנכון
לימינו בכלל לא מפתיעים אותי, יהיו כה נדירים, עד שאתחיל לתהות
אם ייתכן שאותו הלילה עצמו היה חוויה וירטואלית. כל זה, בהנחה
שסבתא שלי, שהיא אחות, צודקת באמונתה ש"אין פצע שהזמן לא
מרפה", ובתקווה שהאסוציאציה שלי היא אכן רק פצע, ולא צלקת. אני
חייבת להודות, שאפילו שאני מגדירה את הזיכרון שלי כ'טוב-מאוד
עד מצוין', ואת הנפש שלי כ'רומנטית-מאוד עד קיצ'ית', לא חשבתי
שאכלה ארבעה מתוך 26 אביבי (ולצערי מדובר בכל עונות השנה ולא
רק באביבים) במחשבות מיותרות לחלוטין, על אחד הבחורים שביליתי
איתם הכי פחות זמן. אני יכולה לפחות לציין בגאווה, שכבר מזמן
"התגברתי עליו". כלומר, אני כבר לא מתעסקת בו כל היום, כמו
בחודשיים הראשונים, וגם לא כל יום, כמו בחצי השנה הראשונה (כבר
אמרתי לכם: רומנטית-מאוד עד קיצ'ית). אפילו לא פעם שבוע. לגבי
פעם בחודש, אני כבר לא יכולה להיות כל-כך בטוחה בעצמי ומשכנעת
עבורכם, מהסיבה הפשוטה שאני לא יכולה להתחייב שבמשך חודש שלם
לא אתקל בענבים בשום צורה שהיא. כן. קראתם נכון. ענבים. השאלה
היא (לא, לא להיות או לא להיות, אלא:) האם לנצח, בכל פעם שאוכל
ענבים, אראה ענבים, אפנטז על חוף בהוואי, עם שלושה גברברים
חסונים שמצלים עלי ויוצרים עבורי רוח מלאכותית על-ידי נפנוף
כפות תמרים, ועוד אחד שמשקה אותי מיץ אננס ישר מן הפרי ואחד
שמאכיל אותי בענבים בזה אחר זה, פעם ירוק ופעם סגול, או אפילו
אשמע ברדיו את הפרסומת לענבי-טלי-מושב-לכיש-כל-עינב-זהב, מיד
תעלה בראשי תמונתו של עידן, ושל הלילה ההוא שבילינו ביחד.
בעצם, אני לא בטוחה עד כמה מתאים התיאור "ביחד" לסיטואציה
ההיא, לפחות מבחינתו של עידן. אמנם באותם רגעים זה הרגיש כל-כך
ביחד, עד שכמעט לא האמנתי שזוהי אכן המציאות ושאני לוקחת בה
חלק בתפקיד הנשי הראשי, אך אם לשפוט לפי המאורעות העוקבים,
כנראה שהייתי צריכה לדבוק באותו "כמעט". עצוב להודות, אך אותה
פרשייה שכנעה אותי, שאם משהו נראה TO GOOD TO BE TRUE, אז ככל
הנראה, עם כל הכאב, ואף-על-פי שאנו משתוקקים שדברים ייראו
אחרת, כדאי להכיר בעובדה שאותה אמת כנראה לא באמת אמיתית, ויפה
שעה אחת קודם. יפה שעה אחת קודם, משום שאם לא נשכנע את עצמנו
שמה שנראה כאמת הוא למעשה מציאות שאיבדה את טעמה האמיתי עקב
תיבול רב מדי ברצונות, פנטזיות, שאיפות וכיוצא באלה כלים שאנו
מרבים לעשות בהם שימוש פרשני על-אף היותם לא אובייקטיבים בעליל
(שלא לומר מעוותי-מציאות כרוניים), אנו עשויים לשלם על כך
מאוחר יותר. ואם מדובר בנפש רומנטית-מאוד עד קיצ'ית, הרי שאפשר
להחליף את 'עשויים' ב:'צפויים', ולהוסיף אחרי 'לשלם' גם את:
'ביוקר'. תשלום שכזה שילמתי אני, כאשר מעבר לאכזבה ולליבי
שנשבר עת נחשפה בפניו האמת לאשורה בכל הדרה, קניתי לי
אסוציאציה מיותרת לחלוטין, שכמו שזה נראה עכשיו, יש לה כוונות
רציניות ללוות אותי בנאמנות עד יומי האחרון.
אני מתארת לעצמי אותי, הולכת לים בשבת הראשונה של אוגוסט 2013,
עם שני הילדים שלי, שעל-פי התוכנית מיועדים להיות מתוקים
להפליא. אנחנו שוכרים כורסאות שיזוף ושמשייה, קונים ארטיקים
שנמסים עוד לפני שמסיימים לקלף אותם מהאריזה הצבעונית, וכדי לא
להרגיש שעבדו עלינו אנחנו אוכלים אותם מהר מהר, עד כדי כך
שהשיניים כואבות לנו מקור. אנחנו נכנסים ויוצאים מהמים כמה
פעמים, שבינהן אנו בונים בשלבים ארמון בחול. אבל לא סתם תלולית
של חול חצי-לח מהודק. וגם לא כזה שבונים מהחול הרטוב שקרוב
למים, שמזלפים אותו בין האצבעות וכשהוא מתייבש קצת הוא נראה
כמו ארמון נטיפים, או, וזה השם המועדף שלו בפי ילדיי (והיה גם
השם המועדף בפי ובפי אחותי כשהיינו קטנות): 'ארמון שילשול'.
אנחנו בונים ארמון מוקף חומה, עם תעלות מים שעוברות מתחתיו
ומובילות לבריכה, בה צפים דגי זהב (אותם מייצגים הגוגואים
מהמשמשים שאכלנו קודם). אחרי שסיימו לבנות את הארמון, לצפות בו
כמה דקות ואז להרוס אותו בהנאה, הילדים המתוקים שלי רובצים
בעייפות על קו המים, מביטים בשמש שהולכת ושוקעת ומתווכחים איזה
סרט מצויר ייראו כשנחזור הביתה (בחופש הגדול אני מרשה להם
להיות ערים עד מאוחר). אני, בינתיים, מנערת את המגבות מהחול
שנדבק לרטיבותן, ומניחה אותן בתחתית התיק, לצד קופסת הפירות.
בהתקף של פולניות (אין לי הרבה כאלה), אני מחליטה לנסות לדחוף
עוד משהו לגרון של ילדיי, ומוכרת להם את התירוץ שאם נגמור את
הפירות, יהיה לנו יותר קל לסחוב את הדברים לאוטו (גם כי התיק
יהיה יותר קל, וגם כי נהיה יותר חזקים). צאצאי משתכנעים, או
מותשים מכדי להתווכח איתי, ואני, שמחה וטובת-לב, פותחת את
קופסת הפירות, ונתקלת בפרי היחיד שנותר שם- הענבים. וכן, גם
אז, בגיל 36, אם לשני ילדים ונשואה באושר ועושר, אני נזכרת
בעידן.
נורמלי ומקובל לחלוטין ששיר מזכיר לך מישהו מעברך. גם לגמרי לא
חריג שהריח שלו יזכיר לך אותו. אפילו מקום כלשהו בו הייתם
ביחד, יכול בקלות להתקבל על הדעת כאסוציאציה מן המניין. אבל
קצת תמוה, בעייני לפחות, שבמשך שנים, כל דבר שמתקשר באיזשהו
אופן לפרי מסוים, מיד יעלה בפנייך תמונה של רגע אחד, עם מישהו
אחד, שבסך-הכל לא בילית איתו כל-כך הרבה רגעים. מה גם שלא
מדובר באיזה פרי טרופי, אקזוטי, עם ארומה של ארצות רחוקות
ושבטים בתלבושות מוזרות. לא פרי התאווה ולא פרי האהבה. לא
פפאיה או אנונה או קרמבולה. לא משהו עם צבע מיוחד, מרקם מעניין
או צורה בלתי שגרתית. ממש לא. כולה ענבים. כאלה שעושים מהם
יין. כאלה שאם מייבשים אותם הם נהיים צימוקים. כאלה שטעימים
הכי בירוק, אח"כ בסגול (עדיף בלי גרעינים), ומאכזבים קצת בסוף
הקיץ, כשהם צהבהבים עם נקודות חומות קטנות. אבל אפילו אלה,
שנמכרים בצידי הכבישים עד סוף ספטמבר, מזכירים לך את עידן.
מזכירים לך את הרגע ההוא ששכבת במיטתו לבדך, ומרוב שהמחשבות
שלך עשו לך נעים, כמעט קיווית שלא יחזור ויקטע אותן. וזה למרות
שלפני שהלך היה כל-כך כיף ונינוח. הרבה יותר ממה שציפית בשלב
הזה. כשראית לפתע את שינוי המבט בעיניו, קלטת שהתנתק לרגע,
שמחשבותיו נודדות למקום אחר. שהוא לא מרוכז בך. פחדת לשאול.
התמכרת בשנייה לתחושה הזו של הטוב. תחושה כאילו מצלמים אותך
עכשיו לסרט נעורים אמריקאי. המשפטים שאמרתם, המוסיקה ששמעתם,
המבטים שהחלפתם. והנגיעות. הכל כאילו לקוח מתוך סרט. לא תסכני
את כל זה בשאלה כמו "על מה אתה חושב עכשיו?" או "לאן נעלמת
פתאום?". אמנם את בחורה, אבל את בחורה שראתה מספיק סדרות
טלוויזיה בשביל לדעת שמשפט כזה עלול לפוצץ את הפנטזיה, ולהחזיר
אותך למציאות. מציאות, שאי-שם בתוכך את יודעת, שהיא איננה כפי
שהיא נראית ממבט ראשון, ובוודאי שאיננה כפי שהיא נראית ממבט
מאוהב. אבל אז- הוא גואל אותך מייסורייך. בטיפשותך את מתפתה
לחשוב שהוא קרא את השאלה בפנייך. כנראה שאת טועה. בכל מקרה, את
נושמת לרווחה כשהוא מודיע שהוא צריך להשתין. נו, אפשר להבין
אותו. גם אביר חלומות אמיתי הוא בסך-הכל גבר, וככזה, מותר לו
ללכת לשירותים. אחרי הכל, כבר כמה שעות שאתם סגורים בחדר.
העיקר שאלו לא הרהורי חרטה שהפריעו את מנוחתו, אלא רק צרכים
ביולוגיים פשוטים.
הוא קם. את מביטה בו. הכל עדיין חדש. עדיין אינך מכירה את
גופו, ולכן לא תעיזי למצמץ לרגע, כשאת יכולה לצלם אותו במבט
חטוף, ותתרכזי מאוד כדי לשמור את התמונה בראשך, כדי שכמה שיותר
פרטים ממנו יספיקו להיחרט במוחך לפני שתטשטש. תצטרכי את הפרטים
הללו אחר-כך, כשתשחזרי את הלילה הזה שוב ושוב, כדי להאמין שזו
את שהיית שם. איתו.
הוא יוצא במהירות. "שלא תעז לחזור לכאן בלי הפתעה בשבילי", את
מקניטה אותו. והוא ממושמע. צייתן. אחרי כמה דקות, שמצידך היית
מוכנה שיימשכו לנצח, הוא חוזר. "הבאתי לך הפתעה". את מופתעת
מעצם העובדה שלקח אותך ברצינות. ועוד יותר מופתעת ממה שהביא
לך- ענבים ירוקים. קשים כאלה, כמו שאת אוהבת. והם מעולם לא היו
(וכנראה שגם לא יהיו) טעימים כל-כך, כמו ממש ברגע הזה.  הענב
הראשון שלך לקיץ 1999 מוגש לפיך מאצבעותיו. את מספיקה לטעום גם
את קצה האצבע שלו, לפני שהיא בורחת מפיך וחוזרת אל האשכול. את
עוקבת אחר ידו. נודדת שוב ושוב את המרחק מפיך לאשכול ובחזרה.
מהופנטת, את כמעט שוכחת לבלוע. פיך מתמלא במיץ חמוץ-מתוק של
ענבים. המיץ זורם כמו אלכוהול ישר לדם, ומעקצץ אותך מבפנים.
תחושת החמימות החמצמצה זורמת בך ומגיעה לקצהו של כל וריד ועורק
בגופך. טיפה של מיץ ענבים כבר מתחילה לזלוג בזווית פיך, ואינך
מוציאה לשון ללקק ולאסוף אותה חזרה פנימה. היא זולגת קרירה דרך
צד הסנטר, ומשתהה על העצם שבין הלחי לצוואר. היא מדגדגת, אך
ידייך קפואות, ואין להן כל כוונה למחות אותה. הוא רואה, וגם
הוא לא מנגב אותה. עד שהיא נושרת באחת, ונוחתת על החלק הבולט
של עצם הבריח. הוא מוצץ אותה ממך בעדינות מתמשכת, כמנסה לשאוב
גם את כל המיץ שכבר זורם בדמך ומערפל את חושייך. שפתיו מרחפות
על עורך, במסלול המדויק שעשתה טיפת המיץ שניות קודם לכן,
ונפגשות עם שפתייך שלך, שצורבות מתערובת של חמצמצות ותשוקה.
נשיקה בטעם של ענבים. ובטעם של עידן. את עוצמת עיניים, כי
החוויה מרגשת כל-כך, עד שאינך יכולה להכיל אותה בכל החושים
במקביל. ולאחר שעצמת את העיניים, את מפחדת לפקוח אותן, כי אולי
כשתעשי זאת תיחשף מולך תמונה אחרת לחלוטין, והרגע הזה, שגם
בחלומות אינך נוסקת לעוצמות כשלו, יסתבר כחלום בעצמו.
אינך בטוחה אלו מהתחושות שבאו אחר-כך היו שם באמת, ואלו נוספו
מאוחר יותר, בשיחזורים האינסופיים, או אולי אף נוצרו באותו
הלילה מתוך ערבוב בין הווה להזיה. אך את בהחלט בטוחה, שאותו
הלילה היה הפעם האחרונה שראית את עידן. וכשהתעוררת במיטתו
בבוקר, אפופת ניחוחות של עידן וענבים, ידעת שמה שהיה התרחש
באמת, אבל ידעת גם שזו הפעם האחרונה שלך איתו. עוד לא ידעת
למה, כמו שגם לא תדעי לעולם. למעשה, אפילו עוד לא היית עצובה,
ולא התחלת להתאבל על הידיעה, למרות שהכרת בקיומה. ידעת. שזו
הפעם האחרונה. הפעפוע של החלום אל המציאות התחיל רק אחר-כך.
הסינתזה בין פנטזיה לאמת, בין ההוויה להזיה, עוד לא היתה שם
ברגע ההוא. רגע קצר ונקי של ידיעה. שמה שהיה קרה לך באמת,
ושעכשיו זה נגמר. תוך כמה ימים הוא יתפוגג ויעלם. ואפילו
שידעת, ואולי בגלל, לא אמרת לו את מה שעמד על קצה לשונך כבר
כמה שעות קודם לכן- שענבים, הם המאכל האהוב עלייך מאז שהיית
ילדה. בכל מקרה, זה כבר לא נכון.