ערב יום חמישי, קיץ, מסעדה ספק מזנון באמצע ת"א.
שולחן לשלושה, וכולנו מתיישבים מזמינים ארוחה שלא תבייש אף את
הרעבים שבחבורה.
אבל מספיק עם ההקדמות, משמאלנו התיישב עמוס שוב, עם שני חברים
ספק מאהבים, אוכל צ'יפס הבית ובוהה בנו.
מבטים מתחלפים, אני זורק לו מבט, מעין, על מה אתה מסתכל בדיוק,
והוא ממשיך בשלו, בוהה.
עוד זוג חבריו מתווספים לשולחן ועדיין הוא בוהה בנו, ואומר
שלום לחבריו במקביל, מסיים לאכול וקם.
"אתה הולך למות..." אמר לי בפרצוף חיוור כאילו משום מקום, "גם
אתה הולך למות, כמו כולנו" החזרתי לו באותו מטבע.
לא ידעתי עד כמה שאני כנראה צודק, הוא הביט בי, ואמר "אתה לא
יודע עד כמה מהר זה יקרה." והלך לדרכו.
המשכנו לדבר עליו, כי היינו פשוט חייבים, מעין חותם שהוא השאיר
כאילו אין לו דבר להפסיד.
העלינו השערות מה גרם לו לפנות אלינו ובכלל להגיד דבר שכזה.
A Dying Man Has Nothing to Lose.
עמוס שוב הולך למות. |