יש לי אקדח.
ואני לא מפחדת להשתמש בו.
הוא טעון, ברגשות המעורבים שלי כלפיך.
תסתובב, תסתכל על הקיר. הקיר שבהיתי בו במשך תקופה כל כך
ארוכה.
התקופה הכי ארוכה בחיי.
אל תנסה לדבר אליי. אני לא שומעת. אני מחוסנת מפני הקול העדין
שלך.
תרים את הידיים. תציית. אל תנסה להתחכם.
אתה כזה חכמולוג. אבל עכשיו זה אבוד לך.
אני מכתיבה את הקצב.
תעמוד בשקט, ואולי אני אסלח לך.
אולי המוות שלך יהיה קצת יותר קצר. קצת פחות כואב. אולי.

אל תבכה.
טוב, תבכה. הדמעות האפורות שלך לא עובדות עליי יותר.
אני מפוכחת. אני ריאליסטית.
אם אתה אצלה בבית בשתיים לפנות בוקר. כנראה ששכבת איתה.
שהיית אצלי. שכבת איתי.
אתה חושב שלא ידעתי שאתה משקר?
ידעתי. אני יודעת. כולם יודעים.

היא מאוד יפה. העיניים הכחולות המרהיבות שלה. השיער האדום
הגולש.
הגוף המושלם. אלוהים, הגוף המושלם שלה. כמו איזו סופר מודל,
היישר מהשער של המגזין הזה, שכחתי איך קוראים לו.
קוסמוס משהו. קוסמופוליטן.
כן.
אז היא שלך. ואני בטוחה שאתה מאושר איתה.
אבל נראה לי, שאחרי ארבע שנים ביחד, מגיע לי יותר.
יותר מטריקת דלת רועמת. יותר מיריקה בפנים. יותר מלהגיד לי
שממילא לא אהבת אותי אף פעם.
כי אני כן, אהבתי. עכשיו כבר לא. אבל פעם מאוד.

אל תדבר.
גם אני מצטערת. בשבילך.
חשבתי שנזדקן ביחד. שנחיה ביחד, שנמות ביחד.
רציתי להיות מוקפת בילדים שלך, בנכדים שלך, באהבה שלך.
כל הזמן הזה. רציתי להיות מוקפת במשהו שבכלל לא קיים.
אתה לא קיים. לא עוד, לא בשבילי.
את מת. תיכף תמות. אל תדאג. אולי אני עוד אסלח לך. אולי זה קצת
פחות יכאב.
בשבילך, לא בשבילי. לי זה כל כך כואב.
כשראיתי אתכם ביחד, בבית קפה ההוא. שנישקת אותה.
נדמה היה לי ששמעתי את הלב שלי נשבר.
הבועה הצבעונית שלי התנפצה.
כל הקריסטלים המבריקים שמילאו אותי. איבדו את הברק.
זרקתי אותם, אם אתה תוהה.
הם כולם בקרטון ענק, שכתוב עליו את השם שלך.
הוא בדרך אליך עכשיו.
זה דיי מצחיק, בהתחשב בעובדה שלא תהיה כאן כדי לקבל אותו.
זה דיי מצחיק. אתה לא חושב?

אני זאת שחולמת בוורוד. אני זאת שחייה בעולם הזוי של  הגשמת
משאלות.
אני זאת שבניתי מגדלים של אושר.
מגדלים עם ציפיות גבוהות, שקרסו כשראיתי אתכם ביחד בבית קפה
ההוא.
חבל שלא היית שם. אולי גם אתה היית שומע את הלב שלי נשבר.
רגע. בעצם כן היית.
אתה היית הבחור עם הפטיש הגדול.
הבחור ששבר אותו.

היא יפה. היא הייתה מאוד יפה. היא גם נחמדה מאוד.
כשצלצלתי אליה וביקשתי שניפגש, כדי לדבר.
היא לא היססה.
היא הגיעה אליי בזמן. היא התנצלה מעומק לבה.
נדמה לי שסלחתי לה.
כשיריתי בה זה כבר לא היה מכעס.
כשהיא נפלה על הרצפה זה כבר לא היה משנאה.
כשיריתי בה את הכדור השני זה כבר לא היה מעצבים.
השלישי כבר היה משעמום.
את הרביעי והאחרון שמרתי לך.
כמו ארבעת השנים שהיינו ביחד.
גן העדן האלוהי שלי שהפך לגיהינום. המלאך שלי שהפך לשטן.
את הרביעי אני מקדישה לרגע הזה של שנאה טהורה.
הפכת אותי למפלצת. אני לא אחראית לתוצאות של המעשים שלך.
אז הנה. עכשיו תיקח אחריות.

תעמוד ישר. אני לא רוצה לפספס, יש לי רק כדור אחד.
יש לך מילים אחרונות?
אה. אתה מצטער. לא לעשות את זה.
אתה אוהב אותי. לא אהבת אותה. שיקרת. כעסת. אתה מבקש סליחה.
גם אני מבקשת סליחה.
סליחה על הארבע שנים האלה, של טירוף בלתי נשלט.
סליחה שאני מה שאני.
סליחה שגיליתי שאתה בוגד בי.
סליחה שלא הבנתי.
סליחה שלא סלחתי.

אמרתי לך, האקדח טעון ברגשות המעורבים שלי כלפיך.
שנאת יצרים מצד אחד, ואהבה בלתי נשלטת מצד שני.
אני לא רוצה לאבד את זה.
אבל אני לא רוצה את זה יותר.
אני רוצה שתמות. כדי שלא תהיה לאף אחת אחרת.
אתה לא תפגע בי יותר.
אני לא אסלח.
אני לא אבין.
אני רוצה שתמות כמו שארבעת השנים היפות בחיי מתו כשראיתי אתכם
ביחד, בבית קפה ההוא. שנישקת אותה.
נדמה היה לי ששמעתי את הלב שלי נשבר.
עכשיו. אני יכולה לשמוע את שלך.
וזה כל מה שבעצם רציתי.