לא ברור מה משך את הציפור לבקר כל פעם את ההיפופוטם באגם. רב
הזמן הוא היה מתחת למים, ולמעשה הם כמעט ולא הכירו בכלל. אבל
היא פשוט המשיכה לבוא אליו בתקווה שיום אחד הוא יצוף מעל המים.
לא היה אכפת לה להסתפק רק בגב.

פעם אחר פעם הייתה באה אליו, מקווה שלא יהיה צפוף מידי
מציפורים אחרות והיא תוכל למצוא לה מקום פנוי. לפעמים הייתה
משתעשעת במחשבה שהוא שומר לה מקום מיוחד. וכשהייתה מוצאת הייתה
פשוט מתיישבת ומתחילה לספר לו על הא ועל דא והוא היה סופג הכל
לתוכו. היא כמובן לא ידעה אם הוא באמת מקשיב ומה הוא חושב. הכל
היה נשאר מתחת למים.

בסתרי ליבה הייתה מקווה שיום אחד, פעם אחת, ההיפופוטם יצוף מעל
המים, כי הוא חשב על הציפור שתגיע, כי הוא נזכר בה, כי הוא רצה
לשמוע את קולה, אז הוא צף. והיא הייתה מוכנה בנתיים לא לקבל את
זה ממנו כי לראות רק את הגב זה מה שיש לה והמעט הזה החזיק
אותה.

עם הזמן היא הבינה שיש פער כל-כך גדול, אבל כל-כך גדול בין
הציפור להיפופוטם , בין מה שהיא רוצה לבין מה שהוא מוכן לתת לה
וכל פעם שהייתה מבינה זאת הייתה פשוט קמה ועפה. אבל היא גם
תמיד הייתה חוזרת. לא ברור מה משך את הציפור לבקר כל פעם את
ההיפופוטם באגם.        

האמת היא שההיפופוטם הזה פשוט היה בתהליך של לשקוע. שום ציפור
לא יכלה לעזור לו.