תמיד הייתי נסיכה, וחיפשתי כמו כולם את המתנה הגדולה ביותר
שהאדם יכול לתת, האהבה.
כמו רבות, טבעתי באגמי חלומות על נסיכים מקסימים רכובים על גבי
סוס צחור ויחידיו אנו דוהרים אל העתיד הורוד שלנו יחד. חששתי
מהרגע בו האשליה תתנפץ ואגלה שאין מישהו מושלם בשבילי, וכמובן
שהדבר קרה אחרי כמה זמן שלא מצאתי לא נסיכים ולא צפרדעים שיהיו
ראויים לנסיכה שכמוני.
שקעתי אט אט במציאות האפרורית והיומיומית שבביצה שלי, כשמדי
פעם אני מביטה מעל לענן הערפל ורואה שמיים תכולים וקרני שמש,
המחייכות לשלומי.
חשבתי, נו טוב, כך טוב לי, בלי שום סיפורי אגדות והרפתקאות, רק
אני בביצת היום-יום שלי מוקפת בדברים בטוחים ומוגנת מפני דברים
חדשים שיקלקלו את נועם הנסיכות שלי.
עברה תקופה, והגיעו לחיי אנשים חדשים, שנהיו יקרים ללבי אחרי
זמן מה, ומתוכם אחד מיוחד שיחדיו העברנו את הזמן... וכמה
שהייתי שמחה, והיה לי כיף ומצחיק, ולאט לאט נראה כי ענן
האפלוליות שרבץ מעל חיי התחיל להעלם בעזרתו, כל יום היה יום
חדש וכל יום למדתי משהו אחר.
אך כנראה, שאושר אינו יכול להיות מאה אחוז כל הזמן, ודברים
טובים נגמרים כל כך מהר שהם בורחים מבין האצבעות כמו ראשנים,
ורק הזכרונות המתוקים והאגדיים נשארים, ומשאירים טעם של פעם,
טעם עצוב כל כך בשעות בודדות...
נסיך יפה התואר שלי החליט שהוא רוצה להיות חופשי, כמו ציפור,
והחליט שהוא ומחויבות לא הולכים יחד! נסיכה טיפשה שכמותי,
נפלתי ברשת האהבה ולפתע הרגשתי כמו צפרדע, קטנה וירוקה, חסרת
אונים. רק חבל שלפני שהחליט הנסיך להראות את פרצופו האמיתי הוא
לקח את כל מה שהיה לי, את לבי ונשמתי.
וכך החיים נמשכים, וכל יום כואב רק יותר, אבל ככה זו המתנה
שנקראת אהבה, וכמו שמקבלים כל כך הרבה אחוזי אושר כך מקבלים לא
מעט מן האכזבה, העצב והתסכול. ואחרי שהאושר נעלם אתה נשאר עם
הכאב, התוכניות החלומות כתר המלוכה, ועם אותה האהבה שלא הספקת
לתת לאותו צפרדע שחשבת שהיה נסיך לכמה רגעים...