אני עם שו אחר הצהריים בבית קפה, בקניון איילון. הטלפון הסגלגל
שלי מונח בחן על השולחן, לא תופס מקום כלל. לה יש ענק מהדור
הראשון גדול כמו אינטרקום כמעט. כן, כן, שלי יותר קטן... שתינו
יושבות על זמן שאול. היא ברחה מהעבודה לשעה, ואני מחובות
אחרות.
אני אוהבת את שו. אנחנו יושבות בדיוק, אבל  ב ד י ו ק, באותו
שולחן בו ישבנו בקיץ שעבר, כשהייתי כל כך מרוגשת עד אשר איבדתי
עניין באוכל למשך שבוע ימים בערך - ואין זה חזיון נפוץ אצלי
כלל וכלל. אני זוכרת איך ניקרתי אז באדישות מוחלטת בשיפודי
הגבינה והסלט שהיא הזמינה, והחיוך המטופש של החתול עם השמנת,
לא ירד לי מהפנים. אני חושבת שהיה לי בייגלה זוהר מעל הראש
כשסיפרתי לה עליו, על השירים שהוא מלחין, על הגיטרה, על
החיוניות שהוא מקרין, על החיקויים  והצחוקים, על המגע והמילים,
והיא הביטה בי מוקסמת בעיניים נוצצות ואמרה שזה הדבר הטוב
ביותר ששמעה לאחרונה, בין הררי החיתולים, הפיפי והקקי החדשים
אליהם נקלעה סוף סוף (מרצונה החופשי) בשנה האחרונה.
לא ידעתי בדיוק איך לספר לה את השתלשלות האירועים עכשיו. האמת,
גם לעצמי לא היתה לי גרסא ברורה. היא מראה לי תמונות של התינוק
הרציני שלה, איזה מתוק, בנה הבכור. 'את יודעת', היא אומרת  -
'את האמא הכי ותיקה שאני מכירה מבין בנות גילנו'.
'יש בזה משהו', אני מסכימה.
שו מחייכת  'נו ספרי כבר...' אני משתנקת בבהלה, לא יודעת בדיוק
מאיפה להתחיל, המילים מתפזרות לי . היא מרגישה את המצוקה ומנסה
כיוון אחר -  'אז איך היחסים עם הלשעבר שלך עכשיו?' 'בסדר',
אני עונה חוזרת לקרקע בטוחה,  'ענייניים למדי'. 'אין מריבות,
אין התפרצויות', היא שואלת, ומבלי משים נותנת לי את קצה
החוט...
'דווקא היה משהו בקיץ', אני מתחילה לספר לה  'מוזר שאת שואלת!
בדרך כלל אנחנו לא רבים (היא מגחכת בפקפוק, מוזר מאוד), אבל
הפעם היתה לנו מריבה איומה בטלפון -  החופש הגדול, את יודעת,
זה הזמן הקשה מכל לאמהות שעובדות (היא מהנהנת בסבלנות)...
בקיצור, אחרי שהוא הסביר לי באטימות מוחלטת שאין לי מה לבנות
עליו בבקרים בכלל, מצאתי את עצמי טורקת לו את הטלפון בפרצוף
בפראות ושניה אח"כ  'ה ו א' התקשר...  (היא לוגמת בזהירות מן
הקפה שלה, מביטה בי באהדה) יצא כנראה שהוא קלט את הויברציות של
הטריקה, אבל משום מה לקח את זה על עצמו ונעלב נורא (שו לוקחת
לגימה ומביטה בי בשאלה) לא, את טועה - אני עונה לה - הוא אפילו
לא דיבר על זה ישירות, רק אחרי יום יומיים התברר לי בכלל שהוא
נפגע, ו - זהו.  לא הועיל  יותר כלום. 'רגשי' כל כך!'
שו מניחה את הספל ואומרת בהגיון מעשי 'נו, איך באמת אפשר לנחש
אם הבן אדם לא אומר כלום?'  'בבקשה!' אני ממשיכה את הקו -
'נורית גפן כתבה על זה בסופ"ש ידיעות מתישהו, על החיים לצד
האגו הענק-תלותי-שביר-חסר ביטחון-ילדותי-ונזקק להזנה מתמדת הזה
שיש לאמנים, ומצד שני על הקסם המדהים, הססגוניות, המקוריות,
שהם שופכים עליך בטונות ברגעים הטובים...' (אני מוחה את אפי
ברחמים עצמיים לזכר הרגעים הטובים)
שו מסמנת למלצר בחיוך זוהר, והוא מביא לה אש בצעדי ריקוד. אני
צופה בה בעניין. איכשהו, תמיד היא חוזרת מהפגישות שלנו עם
המצית של המלצר התורן. האם זה יקרה גם הפעם?
'ואח"כ הוא ברח לדרום אפריקה בערך לחודש. ובדיוק אז היתה לי
יומולדת, הגדולה נהייתה חולה, הלכנו לעשות צילומים, הרגשתי
בשיא האומללות כמובן אבל לא חשוב, איך שאני חוזרת, הגיע שליח
עם זר וורדים אדומים ענק  - אני מסתכלת על הברכה, לבי מחסיר
פעימה - -ופתאום מבינה שזה ממישהו אחר... ישר בא לי לבכות...
ראית איזו מטומטמת?!  ידיד כל כך טוב שלי שולח לי זר עם איזה
מליון וורדים מדהימים ביומולדת, ואני... - נו, מה תגידי על
זה?'
'אכן בזבוז משווע'. מסכימה איתי שו. 'בפעם הבאה שישלח את זה
אלי בבקשה. למה לי אין ידיד מצויין ששולח לי וורדים אדומים
ליומולדת'? אני צוחקת מבעד לדמעות, לא יכולה שלא להעריך את
האבסורד שבסיטואציה.
'גמרת?' שואלת שו - ומגישה לי טישו בהתחשבות. אני שמחה שהיא
אומרת 'גמרת' ולא 'סיימת' לא כמו כל ההדיוטות שמפחדים לגמור
ממילים -
'לא, חכי. ואז בערב, מגיע טלפון. המנננננננניאק!  - אחרי שלא
שמעתי ממנו  מ י ל ה כל התקופה הזאת - מתקשר מדרום אפריקה
להגיד מזל טוב ואיך אני מבלה... עלאק מבלה! ישר זרקתי לו
בפרצוף שהגדולה עם חום גבוה וצילומים, וכל החרא שמסביב...
בקיצור, ביאסתי אותו כהוגן, מסכן. איזה איומה אני...'
'נו, זהו?' שואלת שו בנדיבות, מאפרת ומועכת את בדל הסיגריה
היטב.
אני מסתכלת על התנועה הזאת שלה, ונזכרת במשחק שיווי המשקל של
הסיגריה/כוס עם טישו/מטבע, שהיא לימדה אותי כשנפגשנו בטירונות
בפעם הראשונה לפני עידן ועידנים, ואיזו מגניבה היא היתה כבר אז
-
'בערך...'
'הוא חזר לארץ, התחילו המהומות, ובדיוק כשהוא היה אמור לבוא
כבר - קראו לו למילואים וזה נמשך עוד יום ועוד יום ועוד יום,
בסופו של דבר, נפגשנו בחודש שעבר (זה בלינק נפרד אם תרצי) ומאז
בגדול - שוב נעלמו עקבותיו'.
'וזהו?' שואלת שו, מסמנת למלצר בחינניות ומדליקה בעזרתו סיגריה
שלישית...
- 'כן, זהו'.
אני בחרדה קלה, משחזרת לאחור. כן. סיפרתי לה הכל כפי שידוע לי.
אני ממתינה בהכנעה לשמוע את גזר הדין, מרוכזת בעצמי לחלוטין,
מחכה בצייתנות לניתוח מבריק שיאיר את עיני בבת אחת, ויגלה לי
את שנשגב מבינתי. היא לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה שלה - 'אז
ככה, שו'(שכחתי לציין ששתינו שו), ומוציאה את העשן בסילון ארוך
- 'התקשרתי לאריק'.
'מה?! ' אני לא מאמינה למשמע אוזני, משחררת צחוק ארוך של תדהמה
(בעלה והזה שלו, ל א אוהבים את אריק) והקלה (הידד! ניצלתי
משולחן הניתוחים) - 'אני לא מאמינה! ככה? סתם? לפתע ביום
בהיר?! הלא הבטחת! איך, מה, מתי, ספרי מהר! '
כמה זמן נשאר לנו, שואלת שו... 'רבע שעה' אני עונה. 'טוב', היא
אומרת, 'נעשה את זה ברבע שעה... '
וכך מסיימת שו את סיפורה, תוך סדרת שאלות רטוריות נוקבות
הנורות במהירות הולכת וגוברת: 'מה כבר ביקשתי? מה? להיזכר קצת
בעצמי ללא חיתולים, בכי ויללות? שיעריץ אותי מרחוק פעם בשנה,
ויאכל את הלב על הפספוס? מה רציתי? להביט קצת בבבואה שלי,
הנשקפת מאישוניו - נחשקת, בלתי מושגת ולנצח אקסתו המיתולוגית?
- - -הא? (אני מהנהנת בהתלהבות) - הא? חוצפן עלוב. לא מתבייש
להגיד לי שלראשונה בחייו הוא מאוהב! את מבינה את ההשפלה?!
(קולה עולה בהטעמה) ל-ר-א-ש-ו-נ-ה בחייו!
שו בפאוזה דרמטית, באצבעות מגששות, מתלבטת לגבי סיגריה נוספת,
מאפשרת למשפט המרעיש לחלחל לאיטו לתודעה הקולקטיבית של בית
הקפה ההמום, ולהתמקם במקום הראוי לו.
זה משפט חזק. הוא לוקח את המקום שלו בקלות, מתמקם במרכז,
ומתיישב בנוחיות על הכורסא הטובה ביותר, רגל אחת לימין והשניה
לשמאל. אני נותנת לו את הכבוד המגיע לו, ומביטה בה מהופנטת.
'ומה היא עושה, תשאלי, נו מה היא עושה?'
'כן, מה היא עושה באמת?' אני שואלת בהתעניינות.
'מנכ"לית של איזה הומפייג' זורקת שו כלאחר יד בשאט נפש מקסימה,
ומביטה הצידה בתיעוב. אני כמעט נופלת מהכסא, נחנקת מצחוק
מההגדרה המעולה... מנכ"לית של הומפייג'.. 'את מבינה את חוסר
הצדק המשווע?' ממשיכה שו בהשלמה 'ואני לעומת זאת,  קורעת את
התחת כל היום עם נוער עבריין!'
שו מוותרת על הסיגריה בצער ומסיימת באנחה קורעת לב - 'אין,
אין. אין בושה לגברים.'
'בוודאי, זה ידוע! עם מוגבל ביותר', אני ממהרת להסכים איתה
בטון בוטח.
אנו קמות לדרכנו, מאוחדות לרגע באחוות נשים גורפת.
באופק רודף אחרינו המלצר הצעיר וממלמל משהו בביישנות.
שו מפנה אליו בתמימות את שתי גומותיה ההורסות, הוא מסמיק עד
שורשי תנוכיו.
אני ממתינה בסבלנות.
'יש מצית' היא מציינת בחוזרה, ומשלבת את ידה בידי בעליזות,
מהמהמת לעצמה.
היא מלווה אותי לחניה.
אנחנו עומדות עוד שתי דקות ליד האוטו, מפטפטות בניחותא על הא
ועל דא, רוקמות ברגע קל ובפרטי פרטים מיני תוכניות אבסורדיות
על איך ניסע שתינו לבד להתפרע בלי חשבון עם כל מיני כוסונים
מסוקסים שזופים ויפי תואר על איזה אי בהיר עם מים שקופים וחול
דק דמוי קמח,  כאילו שוב אנחנו בנות עשרה. אט אט, נדמה לי
שתחושת הכובד המעיק המלווה אותי בחודשים האחרונים, מתחילה
להתפוגג. אני מרגישה איך החיים חוזרים לשדר אלי בצבע.
היא מתרחקת לאיטה לכיוון הרכב שלה.
אני נכנסת לאוטו שלי, מתניעה, ומבלי לחשוב מוצאת את עצמי נוסעת
אחריה -
'שו!' אני  צועקת לעברה בדחיפות, מורידה את החלון למטה - היא
מביטה בי במבט שואל -  
'ממממ... כלום... '  
היא צוחקת -  'גמני..' . אני מפריחה לעברה נשיקה.
חברות זה דבר מצויין חולפת בראשי המחשבה.