חיוך לא עולה כסף. משפט ששמעתי המון בחיים. אני לא מחייכת. וגם
אין לי סיבה לחייך. מתי מחייכים? כששמחים. אז כנראה, אני לא
שמחה. רע לי. רע לי בחיים.

ההורים שלי פרודים. יש לי עוד שתי חצי אחיות מצד אבא. אני גרה
עם אימא שלי, רק שתינו, לבד.

הרבה חברים אין לי. חברה טובה אחת. ורד. אבל היא מספיקה לי.
אני וורד, איך להגיד... אנחנו באמצע. לא יותר מדי בולטות
בשכבה, ולא יותר מדי בצד. לורד אין בעיה עם זה. אבל אני תמיד
רציתי, ותמיד ארצה, להיות במרכז העניינים. אבל, כמו תמיד,
הדברים לא מסתדרים איך שאני רוצה. גם אם אני הרבה יותר יפה מכל
הבנות בחבורה ה"בולטת",שכול הבנים רודפים אחריהן,  וגם יותר
חכמה.

חיי עברו להם, ללא חיוכים,עד הטיול ההוא,שלי ושל ורד... אני
וורד אוהבות לטייל. אנחנו הולכות מהשכונה שלי, או שלה, ופשוט
הולכות והולכות. באותו טיול, שבו השתנה לי חצי עולם, אני וורד
הגענו לבית קפה קטן. לא היו הרבה אנשים. רק באנו להתיישב, בוא
מולי איש, שנראה כמו איש עסקים.  הוא לקח את הכסא שורד באה
לשבת בו, והתיישב. הוא פנה אל ורד ואמר: "לא אכפת לך, נכון? זה
רק לכמה דקות" ורד נראתה נעלבת, ובחוסר רצון מובלט, פנתה אל
שולחן אחר. אני? אני בכלל לא הבנתי מה איש העסקים הזה רוצה
ממני. שלום לך, הוא אמר. שלום גם לך. אפשר לדעת מה אתה רוצה?
האיש צחק. כל כך מהר את  שואלת. את בהחלט מתאימה. פנים
מושלמות. הגובה בדיוק מתאים. על מה אתה מדבר? לא הבנתי. אני
אחד מנציגו של אדוארד בארץ. מי מייצג אותך? מייצג אותי? על מה
אתה מדבר? אה סליחה לא הסברתי את עצמי טוב,הוא אמרה. באיזה
סוכנות דוגמנים את? סוכנות? דוגמנים? התבלבלתי. אני לא בשום
סוכנות דוגמנים. למה אתה חשוב שאני כן?!
את באמת לא בשום סוכנות?! אני מתפלא איך לא חטפו אותך כבר. אני
רוצה שתבואי איתי לאדוארד. אל תדאגי, החברה תשלם את הכסף של
הטיסה. רק תגידי לי בת כמה את? אני... אני בת 15 , אמרתי לאיש.
עדיין הייתי מבולבלת ולא הבנתי מה האיש הזה רוצה מהחיים שלי.
ורד שישבה בשולחן ליד שלחה אליי מבטי שאלה. משכתי בכתפיי.

האיש אמר, את קצת צעירה מדי, אבל עם פנים כאלה, אני בטוח
שלאדוארד לא יהיה אכפת. עכשיו שמו הוא מוריס.  בסדר, אמרתי אני
חושבת שהבנתי קצת. מה שלא הבנתי מי זה אדוארד ולאן אתה רוצה
להטיס אותי!

אדוארד הוא אחד ממעצבי האופנה הנודעים בפריז. הוא מחפש דוגמנים
מכל מני מדינות בעולם, לתצוגה חדשה שהוא מכין. את ממש מושלמת
לתצוגה. האיש המשיך להסביר לי עוד. לאחר שבוע,אחרי הרבה הרבה
שכנועים של מוריס את אימא, שלא הסכימה לשלוח את בתה היקרה עם
איש זר לצרפת, היא הסכימה. מוריס הראה לה ששכל העסק הוא אמיתי
לחלוטין.

בטיסה לצרפת ממש התרגשתי. פעם ראשונה בחו"ל בשבילי! התנהגתי
כמו ילדה קטנה ומאושרת. מוריס רק ישב בצד וחייך. לאחר חמש שעות
של טיסה, שבהם נהניתי מאוד, הגענו אל היעד שלנו. פריז! צרחתי
מאושר. עיר האורות. ורד תשתגע! גם היא עוד לא הייתה בחו"ל. לא
הפסקתי לצלם תמונות. מוריס צחק ואמר לי לשמור עוד תמונות. הוא
מתכוון לעשות לי סיור כשנסיים את ה"עסקים".

הגענו אל בניין מרשים, גבוה מאוד. הסתכלתי על מוריס בחשש. בואי
אל תפחדי,הוא אמר לי. נכנסנו. בקומה השביעית, בחדר מספר
שלוש,מאוחר מכתבת עץ כבדה,ישב אדוארד בכבודו ובעצמו. למרות שלא
הכרתי אותו בכלל,לא ידעתי עליו שום דבר עד לפני שבוע,התרגשתי
מאוד. אדוארד בחן אותי בעיניו. הוא אמר משהו למוריס בצרפתית.
מוריס אמר לי לקום וללכת בחדר. בישראל, מוריס הראה לי קלטות
מתצוגות,שאני יראה איך עושים את זה בכלל. זה בכלל אל קל כמו
שזה נראה! הלכתי בחדר. אדוארד נראה מרוצה. שוב הוא דיבר עם
מוריס. מוריס אמר לי, שהוא מאוד מרוצה ממני, ואם הוא  יחליט
להעסיק אותי, הוא כבר ידאג להביא דוגמנית שתעזור לי לשפר את
ההליכה.

מוריס נפרד מאדוארד, ויצאנו החוצה. מוריס אמר לי שאדוארד מאוד
התרשם ממני, ושיש לי סיכויים טובים לקבל את העבודה.  אני כבר
הרגשתי עם מוריס נוח באותו הזמן. טיילנו בפריז. מוריס הראה לי
את כל המקומות היפים. ואפילו נתן לי כסף לעשות קניות! עוד
יומיים, אדוארד יתקשר להודיע אם התקבלת! אבל בנתיים, אני צריך
לחזור אל ישראל. יהיה איתך מישהו אחר. ה"מישהו האחר" הזה היה
ז'אק. עם ז'אק לא הרגשתי נוח. אני וז'אק ליוונו את מוריס אל
שדה התעופה. הוא חייך ונופף לי.

את היום הבא ביליתי במלון. כולי על קוצים. למחרת, קמתי בשעה שש
בבוקר מרוב התרגשות. בעשר צלצל הטלפון. זא'ק ענה בצרפתית. על
פניו לא יכולתי לראות כלום. זה בטח אלא כל כך מעניין אותו אם
התקבלתי או לא. ז'אק ניתק. נו??? שאלתי בחוסר סבלנות מובהק.
תהיי סבלנית בבקשה, אמר לי זא'ק במבטא צרפתי כבד. המזכירה של
אדוארד בקשה שנגיע אל המשרד בשעה 12. מה שמשאיר לי עוד כשעתיים
להתכונן! בהיסטריה הצעדתי בצעדים מהירים אל המזוודה. הוצאתי את
בגדים נקיים, וקצת תכשירי איפור.

אחרי שעה הייתי מוכנה. בדיוק בזמן לצאת! המשרד של אדוארד רחוק,
ועם התנועה הסואנת לא כדאי להסתבך. יצאנו לדרך. כל הדרך הלב
שלי דפק בקצב מטורף. הגענו! הרגשתי שאני מתפוצצת. עוד חמש
דקות. עלינו אל הקומה השביעית. בשעה 12 בדיוק, המזכירה אמרה
שנוכל להיכנס. נכנסנו.

ז'אק ואדוארד דברו בצרפתית מהירה. מה?! נו תגידו לי! התקבלתי
או לא? ז'אק פנה אלי... העבודה שלך! כמעט צרחתי, עד שנזכרתי
שלא כדאי להשאיר רושם רע. תגיד לו תודה רבה,אמרתי לזא'ק,והוא
תירגם. בבקשה,אמר אדוארד. זה בטח המילה היחידה שהוא יודע
בעברית! חשבתי. ז'אק מסר לי את כל הפרטים. התצוגה תתקיים
בתאריך הזה והזה... הדוגמנית שתעזור לך תבוא ביום הזה והזה...
ועניין הכסף... כסף?! בכלל לא חשבתי על הצד הכספי שבעניין! רק
על הפרסום, הקנאה שהבנות מהשכבה יקנאו בי!  כסף יכול להיות
בהחלט מצוין. המצב הכלכלי בבית טוב,אבל אף פעם לא היה לי יותר
מדי. חשבנו על 12,000$,אמר אדוארד. מה?! כל כך הרבה?! אדוארד
כנראה בקש מזא'ק לתרגם לו כנראה,כי ראיתי שהוא צחק. זא'ק אמר,
זה לא כל כך הרבה כסף. אך אדוארד חושב שזה סכום הוגן לדוגמנית
מתחילה. כמעט התעלפתי...

זא'ק המשיך. לאחר התצוגה בטח מעצבים רבים יתעניינו בך. אחרי זה
הסכום שתקבלי יעלה ככל שתתפרסמי. אבל אני אל יכול להבטיח לך.
יש המון דוגמניות מתחילות ומבטיחות בשוק. אז נותר לי לאחל לך
בהצלחה!

עד מהרה היה לי לו"ז צפוף ביותר. אימונים,
חזרות,וכמובן..התצוגה עצמה. ביום התצוגה, נורא רציתי שאימא
תבוא להיות איתי. רציתי שתראה אותי! אחרי ש"סיימו"
איתי(המאפרת,מעצב השער והמלבישה), זא'ק קרא לי. ומי היו איתו?!
אימא! רצתי אליה. אני כל כך שמחה שאת פה! ומוריס! שלום! שלום
גם לך גברתי! מוריס צחק. ועכשיו אנחנו הולכים אל הקהל. בהצלחה
לך חמודה! אמרה לי אימא. תודה! השבתי. אימא,מוריס וז'אק הלכו
לשבת.

ושוב,הרגשתי את לבי דופק במהירות. דוגמניות ודוגמנים,נא להגיע
לכאן. אני הייתי הראשונה.שלוש ארבע בהצלחה! אמרה לי האישה
שעזרה לנו. התחלתי לצעוד. הקהל מחא מחיאות כפיים.
הסתובבתי,וחזרתי. ואז במהירות,להחליף בגדים! התצוגה עברה
בשלום.לא נפלתי,לא טעיתי.

נפגשתי עם אימא ומוריס. חמודה, בואי הולכים למסעדה לחגוג!
נהניתי מאוד. אימא הסתכלה עלי. אנחנו צריכים לספר לך משהו...
אני ומוריס חברים. הכרנו בזמן שהיית כאן. מה? הסתכלתי על
שניהם. תמיד ידעתי שיגיע רגע לאימא הייה חבר. חשבתי שאני לא
אוהב אותו. אני כל כך שמחה! אמרתי. במאת? כל כך הוקל לי אימא
אמרה.

בסיום הערב, הלכנו למלון אני ואימא. מוריס הלך אל ביתו. אימא
אמרה, שמוריס עובר לישראל,ויעבוד שם בסוכנות דוגמנים.
למחרת,טסנו אני ואימא בחזרה הביתה. מוריס עוד היה צריך להסדיר
עניינים בפריז. אחרי שיסיים,הוא יבוא לגור איתנו.

למחרות,חזרתי אל בית הספר. ורד כל כך שמחה! כל כך התגעגעתי
אלייך! היא אפילו הביאה לי מתנה. כל השכבה רדפה אחרי. זה נכון
שנסעת לדגמן בצרפת?! כולם רדפו אחרי. פתאום,רצו להיות חברים
שלי. אבל אני..אני כבר לא רציתי. ורד היא יותר מכל מה שאני
יכול לבקש.

ההצעות לדגמן בארץ ובחו"ל, זרמו כמו מים.  אימא ואני
החלטנו,לקחת רק את אלא שבארץ,ושיהיה לי נוח ולא אפסיד לימודים.
בימים האלה לא הפסקתי לחייך.

אז מה, ורד אמרה. מסתבר שהחיוך שלך כן עולה כסף! למה את
מתכוונת? לא הבנתי. קבלת כסף..ומאז את לא מפסיקה לחייך! אוי
ורד טיפשונת. זה פשוט..הכול הסתדר בדיוק במקום. כבר אל רע לי
בחיים.

ומעכשיו, אני יחייך כל יום! גם בתקופות הקשות שלי!