הוא יושב מולי ומחייך, הוא לא משקר לי.
אני מקלפת לאט לאט רבדים מעצמי.
נשל על רצפות קרירות, העיניים של הדמות מולי לא מתנתקות לרגע משלי.
לא אכפת לו הערום שלי.
"את יפיפייה, כולך יפיפייה."
אני לא מאמינה לו, מתקפלת בתוך ספה סגולה, כולי.
הוא מלטף לי את העור, כמו חתלתולה, עונג שאין כמותו,
עדינות בידיים גדולות, בחיוך יפיפה.
רק ביקש להביט בי, בפשטות, בלי כל הכיסויים,
"זאת אני" אני לוחשת לו.
הוא מיישר אותי, מותח, מעמיד. מעביר אצבע מהלחי, דרך הצוואר, אל החזה...
הבטן. הוא מכסה לי את הפנים בנשיקות, מחבק אותי. נכנס לתוכי.
הערום שלו נוח כל-כך, הוא מושלם בעיניי, כל הקפלים, החתכים, הורידים
הקטנים...
אני רוצה להיבלע בתוכו, להרגיש שלמה כמוהו. אני רוצה שהוא ילמד אותי
להביט מטה ואז להישיר לו חיוך.
טוב לו, עם עצמו.
"אני מביט במראה ורואה רק עיניים, כל השאר, זה לא שלי בכלל."
אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל על עצמי במראה.
לא לצעוק: "מכוערת, שמנה." לא לבכות, לא לרחם.
הוא מכסה לי את הגוף בקליפה שלו, שלא יהיה לי קר.
אני רוצה לומר לו שזה מסוכן... שהוא ידבק, אבל הוא רק רוצה
לחמם אותי. מניח ראש על החזה, מקשיב ללב דופק כמו משוגע.
מלטף לי את השפתיים בשלו, וטוב לי ככה, לחייך עצמי מולו.
להתערטל, להתכרבל, להתקרב. טוב לי לגעת בו, להרגיש את
הגוף הבוער מתחת לידיים קרות. מתחת לפחד. להרגיש
את הפעימות, את הנשימות, מהכי בפנים שיש...

הוא יושב מולי ומחייך, הוא לא משקר לי.
"תני לי לראות אותך." הוא לוחש ונושק לי. "רק תני לי לראות.


26.4.03