פאב ירושלמי, אחרי חצות,
אוויר דחוס, עשן ויין
ואור כחול-שחור.
אני מונח על הספה
והן מולי-
שתיהן כרוכות זו בזו
צוחקות,
בשפת תינוקות.
אני זוכר רק,
שני חיוכים גדולים
וארבע עיניים עצומות
(לא צריך יותר מזה)
אני לא יכול לשמוע מילה ממה שהן אומרות
אבל,
זה לא משנה-
אני אוהב כל כך
עכשיו.
לעידית ומיכל |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.