יום שני, וירצבורג, גשם, שמים כבדים ואפורים ואני בדרך למינכן
הנוף המפתה של שדות ויערות, קורע את עיני, הרכבת חולפת במהירות
על פני כפרים ופלגי מים, עצי שקד ומגדלי כנסיות, שדות צהובים
ועצים מלביני עלווה, האדמה הזו ממנה אפרד בקרוב כל כך עשירה
וקורצת, האנשים רואים ברכה בעמלם ואני, בדרכי לארץ הגזירה
מהרהר בכל ההקשרים האפשריים בכל האסוציאציות של ילידי ישראל,
זר במולדתי וזר במולדת אבותיו שביום ארור זה מבין כי אהבתו
אינה עוד אהבתו וחייו משתנים, המיין זורם בנחת מן ההרים לריין,
הרכבת חותכת עוד כפר במן הפגנת כח של ברכה לועגת לי לזר שהוא
גם אזרח לאורח שהוא גם בן-בית גם היא על שדותיה הצהובים ושמיה
האפורים אינה פתוחה לתחושה של שניות, להרהורי אל השפע ופוזלת
אל הדרכון האדום בכיסי, דרכון הקובע בלשון קרה ורשמית כי גם
לארץ זו אני בן ורק אסון שנבע מטמטום קרע אותי ממולדת אחת של
אבותי לאחרת, גירושי הדם והלאום שלחו את סבי מכאן אל אדמה
שהשמש מכה באכזריות, אדמה דלה רחוקה מאוד מן הגבעות הירוקות של
פרנקוניה , ממישורי הסן הפוריים או מארץ הריין שם ישבו אבותי,
דמעות הפרידה עוד לחות בעיני ההבנה עוד אינה שלמה אבל אני כבר
בדרכי חזרה למולדתי האישית והמנוכרת לארץ הגזירה. אני אוהב
רכבות הן חותכות בנוף שנאלץ להסתגל להויתן אך מתוך הרכבת אין
עובדה זו ניכרת , רק הנוף ניכר, קוראים לי גלעד נתן וסיפורי
הוא שמבקש ברגע זה מוצא לדף, מעולם לא כתבתי סיפור ודווקא היום
ה29.04.02 יום בו יכולתי לציין שנה ושבעה חודשים של קסם מאושר
חוזר אני מגרמניה לארץ הגזירה אחרי שנפרדתי מאסטריד , אהובתי
בפעם האחרונה כאוהבים, בפעם הראשונה כחברים, קשר קסום זה, הזוי
מרגע הולדתו גווע במפתיע מסיבה שעוד אנבר בה לילות רבים וכעת,
אני, במקום לרבוץ באוניברסיטה העברית יושב היום
בregionalbahn  וירצבורג-מינכן ומביט בנוף שדות שהופכים
לחורשות שחוזרות לשדות 12 שעות מעכשיו אהיה שוב בארץ הגזירה,
24 שעות מרגע זה כבר אהיה אחרי מפגש השלמה עם המרצה לגרמנית
לפחות 4 שיעורים החסרתי וכעת צריך השלמה מהירה, הרכבת עוצרת
בתחנה, עיירה קטנה (steinbach b. rothenburg)
התחנה נראת כמו אין-ספור תחנות שרכבות עוצרות בהן או עוברות
דרכן כמו דרך השדות הדשנים והחורשות, גגות הרעפים, מגדלי
הכנסיות,בוריה השחורה היא בעיקר ארץ עשירה. כן חברה שלי עזבה
אותי היום, כשנפרדנו היא בכתה ואני ידעתי שהיא עוד אוהבת אותי
אבל משהו בזוגיות שלנו מת, כל היערות על גווניהם הנובעים
מעירוב של נטיעות, מחטים ונשירים, לא ישכיחו זאת ממני. גם לא
עצי השקד על פריחתם המרהיבה או עצי הדובדבן, אסטריד קמה בוקר
אחד ולא חשה יותר את פעימת האהבה בליבה לאחר זמן אמרה לי זאת
ואני בתחושת אבדן טסתי לגרמניה, מינכן, פרנקפורט, אך לשווא
ברגע שראיתי אותה ידעתי שזה נגמר , לא היה צריך יותר מכך ובכל
זאת היא בוכה עכשיו, כשאני מתרחק והולך דרך יערות שנשתלו
במדויק ועציהם יכרתו בעתם, דרך גשרים שלא יתמוטטו בגלל רשלנות
ושדות שתבואתם ידועה מזה שנים, אביב גשום מלטף את האדמה הירוקה
הזו ואני ממשיך דרומה עכשיו ברכבת אחר כך במטוס אל " הארץ" ארץ
הגזירה, mein heim  , ויתר מאוחר אחזור לרגע הזה לאישה שבוכה
על הרציף בוירצבורג ומנופפת לרכבת שיצאה לדרכה כאוחזת ברגע
שכבר לא יחזור, אבל הכל , גם מה שעוד לא ברור לי הרי התחיל
היום, היום יתחילו חיי מחדש ואותם לא מחר אסכם, הרכבת שמאטה
כעת שוב בין פלג מים לשדה פורח היא הסוף והגיע הזמן לחזור
להתחלה של הסיפור שהביא אותי לכאן, או של חיי חוצה את בוריה
מצפון לדרום ודמעות בעיני, אני, שמרגיש את ליאות כתיבתי בדקות
האחרונות יוצא כעת להפסקה של חצי שעה עד חצי שנה אבל היום הזה
שפתח את הסיפור הוא בכל זאת יומו האחרון וסופו כאן.
אינגולשטאט, הדנובה עוד לא בשיא רוחבה גשם יורד ואני חושב
ראיתי את אסטריד בראשונה על אוטובוס בתחנה המרכזית של תל-אביב,
נפרדנו בhauptbahnhof   של וירצבורג, סיפור אהבה מוטורי, סיפור
של נסיעות ארוכות ופרידות בשדות תעופה  הומי אדם, עוד שעה אני
במינכן נטול תקווה וזכות לגעגועי אהבה, עם תיק עמוס נקניקים
שראויים לשמם לא כמו נקניקי ארץ הגזירה שטעמם טעם נוצות וכפיית
כשרות. הרכבת רועדת קלות בשניות שלפני התזוזה כשאגיע לארץ כבר
יהיה ערב חג אך היום עדיין ה29.04.02  ולפני שנה ושבעה חודשים
אני ואסטריד נהינו  ה29.09.00 חיזרתי אחריה במשך חודש והיא
חזרה מירושלים בלילה ההוא, חולה ומאז היינו ביחד, ועכשיו? תיק
מלא נקניקים ספרים וגבינות, פער לימודי לסגור ויותר מזה כלום,
הכל פתוח, אינגולשטאט-מינכן- תל אביב וחזרה לשגרה ובינתיים
מתגברת ההבנה שחצי מבוריה יספיק בשביל לפתור את כל בעית המזרח
התיכון, כששינינו הרעבות ינעצו באדמה הדשנה ונוכל לחיות ממנה
גם בלי להלחם בה, אולי אז נפסיק להלחם בכלל, יש משהו באדמה הזו
שמעורר את הגעגועים לשדר קנאה. בחורה מתיישבת לידי  לעשן, האם
אני ער בצורה קיצונית או שמה עוד בטרם אעזוב את בוריה על
שדותיה  המרובים כבר יתעורר רעבוני לאהבה וכל אישה מצודדת מראה
תזכה ממני למבטי בחינה? אך, אישה יפה, צעירה וכחולת עינים,
אומרת שייכות אך אני יודע את הכאב ויודע מה אני רוצה ואת מי
וזו איננה אסטריד  ולבי שבור ועייף ומוחי משוטט מכדי לחשוב על
אהבה או שיחת חולין בגרמנית רצוצה, אין בחיים דבר טוב מן האהבה
אך לא צריך לרדוף אחריה או להיות מאוהב כל דקה בחיים. זה כנראה
הלקח של התקופה האחרונה, שקדיות בחצרות, גגות רעפים אדומים
ושחורים, קטן המרחק בין הכפרים, מינכן התחנה האחרונה , הסיומת
לכל ספק בדבר כיוון המסע נמצאת מעבר לתזוזת המחוג הקטן, שמים
אפורים  כעת מעל עיר, גג ענק מחליף שמים, הרכבת נעצרה...
SB  לשדה התעופה, אני רואה את הבתים הקטנים בפרוורים ומבין כי
אנחנו כנראה לא מספיק רעבים בכדי להבין את חשיבותו של אוכל
זול, השגינו מוגבלים, מנהיגנו מעולם לא ניסו להציע לנו שיתוף,
ישראלי חייב לגזור מן הגזירה ואז להאביס עצמו ברעבתנות חסרת
תוחלת עיני חולפות ע"פ פרוורים,  בולעות בקנאה דרכים ורכבות
שרק תאוות בצע מונעת מבני ארץ הגזירה את הנגלה לעיני כאן
משאיר אני מאחורי
היום לא רק אהובה אלא גם מולדת חלופית וקדומה בית קורץ ומפתה
אך זר, כך נוטש אני וחוזר לארץ בכדי שאחי את ביתי ירצו למסור
ושכני יעודדוני לעזוב גם את בתי אחי, תמיד זר, זר במקום
מוכר.האם יש בי עוד כח להיאבק על גורלה של ארץ הגזירה? או רק
יאוש ויכולת להגר אל זיכרונות בירוק ואפור של מקום טוב יותר,
אחר.אבל עכשיו במטוס רועד אני מבין מה נגמר והלב פשוט נשבר
בצורה שלילות רבים לא יצליחו לאחות, אני מנסה לקבוע איך הגעתי
לכאן לרגע הזה ואין לי תשובה פשוטה או אפילו מסובכת, המטוס
רועד,  מוקף חשכה, מחלקים אוכל, הזזתי את השעון שעה קדימה, אני
הולך ומתרחק אל תוך מה שמעתה יהיו חיי וכמעט לא כתבתי מילה אחת
על מה שרציתי לכתוב, על אהבתי שתמה על אהובתי שנשארה מאחור, את
מה שרציתי להגיד, קוראים לי גלעד נתן.