ארוחת צהרים. חגיגה במסעדה.
"ברצוני להרים כוסית לכבוד הזוג הנכבד שיושב איתנו היום לאחר 5
שנים של נישואים. אנו מאחלים לכם שתחגגו עוד הרבה ימי נישואים
כאן איתנו במסעדה מפוארת זו על חשבונכם."
חה חה חה. צחוק מתנשא מתגלגל מגרוניהם של הסועדים עימנו,
ההורים של אישתי. שכל כך משתדלים להנות.

אף פעם לא אהבתי את ההורים שלה והם לא אהבו אותי במיוחד. הם לא
הבינו איך היא מסוגלת לאהבו אותי. הם קיוו שתיתחתן עם עורך דין
או רופא מכובד ולא עם טיפוס כמוני שחי פה כי ככה ולא כי יש
משמעות גדולה מסביב, אחד שיעזור לאנושות. הם אמרו שאני סתם
יושב או שוכב ולא עושה שום דבר.
תמיד טרחו לציין בפניה ולהזכיר לה שמעולם לא שמעה אותי אומר
לה: "אני אוהב אותך", אפילו לא בחתונה. זה נכון, אף פעם לא
אמרתי לה, קשה לי להתבטא במילים, אבל אהבתי אותה והיא ידעה את
זה. כנראה שההורים שלה לא הבינו שמילים זו לא הדרך היחידה שבה
אפשר להתבטא,  מספיק לה שאני נמצא שם בשבילה כדי לדעת שאני
אוהב אותה. ואני אוהב אותה על כך.

מלצר מפנה את הכלים ואת השאריות שנותרו מהשולחן.
"חשבון בבקשה." מבקש אביה. "אבא," היא מתעצבנת, "אנחנו הזמנו
אתכם לחגוג איתנו את השמחה שלנו ואנחנו גם אלה שנשלם." "אבל
יקירתי," הוא אומר כשחיוך רחב נפרס על פניו, "מאיפה יש לכם את
הכסף לשלם על ארוחה כזאת יקרה? בייחוד כשבעלך לא עובד."
זילזול. אימה טופחת על שכם בעלה. שמחה שהוא כה  נדיב ורוצה כל
כך לעזור לביתה הקטנה.
תמיד איכשהו ההורים שלה מנסים להראות לה שהנישואים היו טעות
מצידה, ושהיתה צריכה להתחתן עם מישהו אחר. הם לא מבינים שמה
שחשוב זה אהבה. וזה גורם לה ללחצים נפשיים. בסוף זה מתפוצץ.
היא יוצאת כועסת מהמסעדה.
אני רוצה לצאת אליה ולחבק אותה ולהגיד שזה לא נורא, אבל לא
יכול לזוז מהכיסא. נשאר לשבת. הוריה מדברים בינהם כאילו אני לא
שומע, כאילו אני סתם דבר דומם חסר רגשות. שוב מדברים ושוב
מרחמים על חוסר שיקול דעתה של ביתם הקטנה שהתחתנה איתי. "בסה"כ
רציתי לעזור, מצבה הכספי לא טוב וכבר אינני יודע מה עם מצבה
הנפשי." "הוי יקירי," אומרת אישתו התומכת, "אני יודעת.. גם
אותי מדאיג  מצבה ואתה בסה"כ מנסה לעזור לה.. אני מבינה... אתה
אבא טוב.."
אני לא יכול לעבוד. לכל אחד יש את המגבלות שלו ואנחנו חיים
בחברה נורא מקבלת.. אבל את המגבלות שלי אף אחד לא מקבל. אני
כמובן רגיל אליהן מאז שאני קיים ואיני רואה בהן כמגבלות. אבל
אף אחד לא יודע איך זה לחיות עם המגבלות שלי, אף אחד גם לא
רוצה. כולם רוצים להיות ציפורים ולעוף, להיות חופשיים. הם לא
יודעים כמה הם חופשיים. רק מי שאין לא חופש, כמוני, יודע
להעריך אותו. לא כמוהם.
אני יושב בשקט וסובל את הזילזול שלהם.

אישתי נרגעה. נוסעים חזרה הביתה.
היא הדליקה בחדר נרות ועלי פרחים פיזרה על המיטה. הכניסה אותי
למיטה ועשתה איתי אהבה.

אני זוכר את הפעם הראשונה שעשינו את זה. בכלל לא הכרנו. ישבתי
בגן, לבד כמו תמיד.  היא ישבה עם חברותיה בצידו השני של הגן,
הן ישבו וריכלו על הבנים לבושי המכנס הקצר ללא חולצה ששיחקו
כדורסל במגרש ליד. ירד הלילה וכולן חזרו לביתהם. חוץ ממנה. היא
אהבה לשוטט בלילה בגן כשאף אחד לא היה חוץ ממנה ומהטבע הדומם,
כמו ביום, אך היא אהבה גם את החושך.
הלכה כשמבטה מופנה לשמיים הגבוהים חסרי הגבול כמו מחשבותיה
שנדדו וריחפו בצורות מוזרות בשמיים. לא שמה לב לארץ, לא ראתה
את האדמה. ניתקלה בי ונפלה. בכתה. לי לא היה אכפת, נישארתי
לשבת שם, אדיש. כעסה, רצתה לבעוט בי לצידו השני של הגן אך
במקום זאת הרימה אותי וחיבקה.
רציתי שתעזוב אותי, רציתי לברוח, אך לא אמרתי כלום. נתתי לה
לחבק אותי בשקט, סובל.
לאחר שנרגעה קצת מהבכי פשטה את בגדיה ושכבה איתי. שם, באמצע
הגן, איפה שכל חברי יכלו לראות. אף פעם לא שכבתי עם בחורה.
פחדתי, לא רציתי. לא הרגשתי שאני בנוי לסקס. אך מרוב פחד
שתקתי. נתתי לה לבצע בי את מעשי הזדון שלה עד שתגמור. גמרה.
לקחה אותי לביתה.

גמרנו.
נשכבה עייפה במיטה. אני רציתי לישון, אבל היא רצתה לדבר.
הקשבתי. "אני שונאת אותם." חרקה בשיניה, "מאז שהתחתנתי איתך הם
חושבים שאני לא בסדר, שבחורה הגונה וחכמה כמוני בחיים לא היתה
חושבת על להתחתן עם אחד כמוך. הם לא רואים בך את מה שאני
רואה." שתיקה מעיקה. ידעתי שקשה לה עם הנישואים האלה. ידעתי
שאני מכביד עליה, אני מכביד על הכל, אפילו על חתיכת נייר אני
מכביד. היא חיבתה את האור ועצמה את עיניה. בכי חרישי נשמע.
ידעתי שהיא רוצה שאני אחבק אותה ואגיד לה שהכל יהיה בסדר,
ידעתי. אך היא ידעה שאיני מסוגל, היא ידעה. תמיד סלחה לי על
כך, אף פעם לא התלוננה. אך הרגשתי שהיא מאבדת כבר את סבלנותה
ונמאס לה מהמגבלות שלי ונמאס לה שהיא צריכה לדעת בעצמה שאני
אוהב אותה, היא רוצה לשמוע את זה ממני. ואני מבין, אני כל כך
מבין.

כשהודיעה להורים שלה שהיא רוצה להתחתן איתי, הם לא הסכימו. היא
בכתה ובכתה אבל הם לא נכנעו. דעתם היתה מאובנת כמו החלטתה. היא
הפסיקה לאכול בתקווה שהוריה ישנו את דעתם, אך בתגובה לכך הם
שלחו אותה לפסיכולוג. היא סירבה לדבר איתו. אז הם נכנעו וקיוו
שתוך כמה ימים תבין שזה סתם היה מעשה שטות, שתתבגר.
היא רצתה חתונה מפוארת. הם לא הסכימו. אמרו שהחתונה הזאת היא
בושה, כל כך התביישו שביתם מתחתנת עם אחד פשוט כמוני ואמרו לה
שהחתונה הזאת מנוגדת לכל חוקי הטבע. היא נעלבה ולא דיברה איתם
שבוע.
החתונה לא היתה כל כך מפוארת, התחתנו במקום נידח והעדים
היחידים לחתונתו היו ההורים שלה, המנקה והקירות.
אך זאת היתה חתונה מפוארת, היא לא היתה שיגרתית. אירוע מרגש
בשבילה.

בוקר, שמש זורחת, אך לא דרך חלון חדרינו.
אני מתעורר והיא לא לצידי. נשאר לשכב עד שתבוא. שומע את לגימות
הקפה העדינות מפיה. אף פעם לא שתתה קפה בבוקר. קינחה את האף.
צעדה צעדים קטנים ברגליים יחפות. נכנסה בשקט לחדר, חשבה שאני
ישן.
החליטה לדבר בכל מקרה. "אני רוצה להתגרש." לחשה.
לא אמרתי כלום. "אני רוצה להתגרש!" היא צעקה. נמאס לה מהשתיקה.
נמאס לה שאני טיפוס אדיש. כשאנסה אותי אז באותו לילה שתקתי ועל
כך היא שמחה, אך עכשיו כשאני שותק היא בוכה.
זרקה את טבעת הנישואים שקנתה על הרצפה והתקשרה לאביה. "אני
רוצה לחזור הביתה," היא בכתה, "הבנתי שטעיתי, לא הייתי צריכה
להתחתן איתו, כנראה שראיתי בו משהו שבכלל לא היה קיים."
בדמיוני שמעתי את הוריה שמחים על כך ש"שפיותה חזרה אל ביתם
הקטנה". אני לא יכול להגיד שנפגעתי, אך הרגשתי את הזילזול, את
הזילזול של הוריה, את הזילזול של החברה כולה ואת הזילזול של
האהבה דרך המילים הקטנות של אישתי, אישתי לשעבר. "כנראה שראיתי
בו משהו שבכלל לא היה קיים", מילים אלה הידהדו בתוכי והתנגשו
בקירות של אדישות, פגעו בלב של אבן.
דפיקה בדלת. אבא שלה.
"הו, תודה לאל," אמר ורץ לחבק את ביתו, "אני ואימך עוד חשבנו
שנצטרך לשלם על טיפול." הוא חייך ולקח אותה. לקח אותה מבית מלא
בדברים דוממים שותקים. לקח אותה לבית המשפחה, שם גם הכל היה
דומם.

נישואיי איתה לא היו שונים מכל נישואים אחרים בחברה באותה
תקופה. הייתי טיפוס כמו כל הטיפוסים האנושיים של תקופתנו,
הייתי אדיש. איני מצליח להבין את ההבדל, אם היתה מתחתנת עם
בחור בגילה או עם אבן פשוטה כמוני שמצאה לאחר חיפוש ארוך של
בדידות בגן דומם. התהליך, התוצאה וההרגשה היו אותו הדבר.