השעה חצות , "שה רמון", מסעדה צרפתית ידועה וקטנה.
הוא הגיע, בחר את השולחן הפינתי המרוחק.
התיישב מול הדלת, מזג לעצמו כוס של קברנה  משובח וציפה.
חצות ושבע דקות, דלת העץ הכבדה ניפתחת  לאט, ניכנסת אשה,
נעמדת ליד הדלפק  וצופה, שבעה עשר ראשים נעים לכיוונה,
17 מזלגות מוחזקים בצד שמאל, שינייהם  פונים לתקרה ומיני
מזונות מושלכים בקצותיהם ברשלנות.
עיניהם נפגשות והיא מצביעה באצבעה לכיוונו, משחררת את המלצר
ממילוי תפקידו.
מזלגו הוא השמונה עשר והוא מתופף בו בלי כוונה, כוסו המלאה
מורמת כמחווה  וראשו מצטרף בתנועה  צידית קלה.
היא פוסעת, מקצרת טווח, הוא נדרך ,דממה. עקביה הגבוהים מתופפים
על ריצפת העץ הישנה, שמלתה שחורה אלגנטית, מחרוזת פנינים עדינה
באורך בינוני מעטרת צווארה החשוף ,שפתיה אדומות ושערה אסוף.
תנועתה זקופה וכל צעד שצועדת חושף לרגע את ירכה מבעד לשסע
שנבקע בזוית הנכונה.
מעולם לא קם למען איש מלבד אביו אך פתאום מצא עצמו פוסע לימינה
בימינו כוס  היין ובשמאלו מוביל אותה בתנועה תומכת על גבה
החשוף, מגע עורה משכר את  ידו, היא צועדת בצעד בוטח.
הוא מכין עבורה את הכיסא ,היא מסדרת שימלתה ומתיישבת זקופה,
הוא חוזר לשבת מולה,  ממלא את כוסה  ובעוד גופו פונה להתרווח
קול קורא בראשו מילים מאי שם "אתה ילדון והיא גבירה", גופו
מוחה על עצירת הפתאום אך מציית ונשאר שעון קדימה. היא אוחזת
בכוס בשתי אצבעות וזרת מושטת מביטה בעיניו ומחייכת, מגישה  אל
פיה ומניחה  גושלת באצבעותיה עד לתחתית, לאורכה של הרגל העדינה
,מלקטת בלשונה את אגלי היין, הוא מביט בה מוקסם, המילים בראשו
בקושי מצטרפות והקול שוב קורא,"נשים ראויות לעולם לא יפרשו
כוונתן לגבר, אין להן סיבה, הן החידה, הפיתרון, הפרס וגם
הרמז... ואם  לא השכלת להבין, לך לדרכך, הן כבר לא איתך". שתוק
הוא צועק בלחש תן לחשוב,
כל תכניותיי קורסות."כרצונך אומר הקול, רק הצעתי עזרתי
הצנועה".
קמה , מחסיר פעימה , מלטפת את ידו,  עיניה מתעמעמות לשבריר
שניה ומיד בורקות  חזרה, מתרחקת לכיוון השירותים, הוא קם אחריה
תופש מבטו המצפה של רב המלצרים המשיב לו בקידה צנועה.
הוא הימר שזאת החידה כשבחרה שימלה שחורה  ורק את הפיתרון הזה
הכין בקפידה, הוא ,רב המלצרים, שטר ירוק ואחוות גברים.
הוא ספר עשרים לאחר ששמע את שאון המים היורדים ונכנס לשירותי
הנשים בדיוק כשסיימה לנגב ידיה ונעמדה מול המראה.
ידיה יישרו שימלתה וטרם הספיקו פניה להביע, הוא נצמד כבר לגבה
לופט את גופה, פיו בצווארה.
הסתובבה והצמידה שפתיה לפיו, חידתה נסדקה, הוא לא הניח לרגע
לחלוף והניף אותה לישיבה על השיש הקר , הפשיל שימלתה של הגבירה
ונעץ עצמו במישעולה, לא לבשה דבר מלבד גרבי הרשת התפושים
בבירייה, "התכוננה ?" שאל הקול בנימה מחוייכת, לא הקשיב, מתרכז
רק בה ובו בתוכה.
העוצמה  נתנה פיצוי הולם לחיפזון, הפראות הביסה את הרוך.
היא  נשענת לאחור נוטפת,עיניה עצומות, שפתיה היבשות פסוקות.
הוא רחק לרגע ,פתח את ארון המגבות ושלף מעיל פרווה שקנה ארוך
ומכופתר, העביר את הצווארון המלטף על גופה המתגבר ועטף אותה
בתנועה רכה מותיר לה  את  רכיסת הכפתורים ואת המראה, נשק
לעורפה ויצא ,הודה בדרכו לרב המלצרים שניצב כל העת ליד הדלת
כמוסכם ופנה למקומו, לגם מכוסו והפעם התרווח, הקול חזר, זיהה
את קולו שלו, "עכשיו היא גבירה עבור כל היתר, עבורי היא כלבה
אהובה".
חזרה לשולחן, התיישבה בקפידה וחייכה כאומרת, החידה נפתרה
והפרס לך.
רב המלצרים הגיע לקחת הזמנה.