כשמסתכלים על העיניים האדומות של ניסים הירקן, או על המכנסיים
הכתומים הקצרים שלו, שכתוב עליהם משהו באנגלית וליד זה 1985,
מבינים את הכל.

העפעף התחתון של  עיניו, בעיקר זו השמאלית, קרוב מאוד לעפעף
העליון. ביניהם מפריד חוט אדמדם של תשישות. החלק העליון של
מכנסיו לא מצליח לכסות את החלק העליון של התחתון, שגם הוא עצמו
לא ממלא את ייעודו בהצטיינות יתירה, ומחלקו העליון מבצבץ ערוץ
תלול, כהה, של התכופפות תדירה.

גם הטנדר המתפרק, שהיה פעם לבן ועכשיו הוא אוף וויט, הוא כבר
יותר אוף מאשר וויט. החלק האחורי, הפתוח לרוח, של ארגז הטנדר,
רוחש עלים קטנים, צהובים וירוקים, המתבוססים ברגבי בוץ.

ניסים עובד קשה. יותר מכולנו. בכל יום בשעה 5 לפנות בוקר,
כשאני עוד רק מתהפך במיטה, הוא כבר מצפצף בעצבנות ומתמרן בין
הבורות והשלוליות השחורות בשוק הסיטונאי.

עם כל הכבוד לניסים, ואני רוחש לו כבוד, הוא מגזים עם המחירים.
בגלל זה אני שונא אותו. כתוב לו על השלט בכניסה לחנות "ניסים
הירקן". היה צריך לכתוב "ניסים היקרן". הבן זונה - 3 שקל הוא
לוקח על כמה עלים של פטרוזיליה. שבוע שעבר, הייתי בשוק הכרמל,
וואלה בשתי שקל ועשרים אגורות קיבלתי וואחד בוחטה של פטרוזיליה
בגודל של הראש של ניסים, אם לא יותר.

אז באמת, כואב לי הלב לראות את כל הארגזים האלה מעץ, שעומדים
ריקים ליד החנות שלו. כואב לי הגב רק מלחשוב על להרים אותם
כשהם מלאים ולזרוק אותם על המאחורה של הטנדר, ואחר כך לסגור את
הדלת של הטנדר, ליישר את הגב ולהרים את המכנסיים.

אבל הוא מגזים עם הכסף. וזה לא שאיכפת לי ממש אם זה שתי שקל,
או 3 שקל, או עשרים. זה העיקרון שתופס כאן. ואני איש של
עקרונות. לחשוב על כל הנשים הזקנות האלה, שבאות עם ערמות
הסמרטוטים שלהן, וצריכות להוציא מהניילון הקשור שבסל שלהן 30
מטבעות של עשר אגורות בשביל כמה עלים של פטרוזיליה, כדי שניסים
יוכל לשתות עם הכסף הזה את הכוסית וויסקי שיבאס ריגאל שלו ביום
שישי בלילה. זה מה שהורג אותי.

אבל אני רגוע. אני רגוע. אני לא מתעצבן. בטח לא בשביל כזה בן
זונה, שחי על חשבון יתומים ואלמנות. ואני לא בן אדם שעושה
עניין מפטרוזיליה. זה לא רק זה. אותו דבר עם צנוניות, וחסה,
וכרוב סיני, ותפוחי אדמה. העגבניות דווקא בסדר. מחיר סביר. גם
המלפפונים. אה, וגם על הסלרי הוא דופק מחיר. 4 שקל לראש, הבן
זונה. כמעט פי שתיים מהשוק.

ומה הוא עושה, הניסים הזה, הוא תוקע כל מיני מראות מאחורי
הפירות - שייראה כאילו יש לו חנות גדולה, ומנקה את התפוחים עם
סמרטוט - שיהיו נוצצים. זה ממש נורא, הבנאדם הזה עובד על כולם.
ובשביל מה? בשביל שהקופה הרושמת המשוכללת שלו - שהוא קנה מחברת
בולט, תדפוק כל הזמן. הורג אותי לחשוב שיש כאלה אנשים, שבגלל
שבחנות הזאת מוכר איזה ניסים אחד, ולא, נגיד, איזה מוטי אחד,
לא יכולים להרשות לעצמם לקנות תפוחי אדמה לארוחת הצהרים. במקום
זה הם אוכלים מלפפונים ועגבניות. הילדים שלהם רעבים, הזקנים
נהיים חולים ומתים. ולמה? כי ניסים רוצה את הכסף שלהם בשביל
הוויסקי היוקרתי שלו.

בינתיים לא עשיתי כלום בעניין הזה. אני לא בנאדם שאוהב לדפוק
אנשים. אני בנאדם טוב. התחלתי לכתוב מכתב למשרד הרווחה, אבל לא
סיימתי. הלב שלי לא נתן לי. למה, הם יבואו, יתנו לו קנס, ואז
הוא יצטרך להעלות את המחירים כדי שעדיין יוכל לקנות את
הוויסקי. ואז - כל הרעבים בשכונה - על המצפון שלי. אני לא רוצה
בלגאנים.

"כן, אבל כמה אמרת זה הפטרוזיליה?" שאלה האישה, מניחה למשקפיה
להחליק במורד אפה, בוחנת מקרוב את טריות העלים.

"בשבילך שתי שקל. רק  תדעי שמעבר לכביש, שם אצל ניסים -היקרן -
זה שלוש", אמרתי.  הפניתי את מבטי לפועל שהיה עסוק בסידור
ארגזי העץ במחסן - "ג'ורג'י - תשים ת'סלרי בצד - שלא ימעך את
התפוחי-אדמה". ג'ורג'י הזדקף, מחה את מצחו המיוזע, והרים את
המכנסיים.