תנו לי לבכות לפעמים,
בלי להרגיש אשמה,
או מבוכה, בלי לדעת למה,
רק לדעת שיש מישהו בשבילי.

גם אם זה מאוחר בלילה,
אני רוצה לדעת שיש אנשים
שזה לא משנה מתי אני מבקשת,
הם שם, כמו שאני בשבילם.

אני מבקשת את זה מהחברים שלי,
והם בטח לא יודעים שאני מבקשת את זה,
כי אף פעם לא אמרתי את זה באמת,
או בקול רם.

אבל אני יכולה להניח, שזה גם מה
שכל אחד מהם רוצה,
כי, אם אני ככה, זה אומר שיש את זה
גם לאנשים אחרים.

כי אם לא, אז אני לא יכולה לדעת
שום דבר על אף אחד,
ואני חושבת שאני מבינה קצת בלב,
ואנשים, הם לא יכולים להיות נורא שונים.

לפחות ככה אני חושבת.
הנה למשל עכשיו, עכשיו לא הייתי מתנגדת לכתף,
איתנה או עדינה, שאני מכירה או שהיא זרה.
ואני בטוחה שיש שם מישהו, שהוא לא ישן,
והוא דווקא נורא שמח, ויש לו המון מה לתת,
והוא ישמח לתת לי מעט או הרבה מזה.
ואני, אם הייתי שמחה עכשיו, אני מאוד הייתי רוצה לתת.
אבל אני לא ממש שמחה, אני יכולה להעיד שאני אפילו קצת
מדוכדכת.
האמת שזה מוזר, כי היו לי לאחרונה ימים טובים.

אבל בעצם זה לא לגמרי מוזר, כי ניסיתי לשאול את עצמי,
אם אני מאושרת, ולא היה לי למה להגיד שלא,
אז אמרתי שכן. אבל, אם זה לא מרגיש ככה,
אז זה לא ככה באמת.
אז כנראה שאני לא באמת מאושרת,
אני פשוט רגילה, יש שמחה, ויש גם פחות שמחה.
ויש פחות שמחה.
וזה מה שיש לי עכשיו.
אז אולי תתנו לי קצת כתף בכל זאת, בבקשה?