נפגשנו בבמה, אפשר להגיד.
אני נכנסתי לדפיוצר שלה, או היא לשלי, (מעולם לא הגענו להסכמה
בנושא) תגובות, ומשם אימיילים, אייסיקיו. הסיפור המשיך
לטלפונים ארוכים אל תוך הלילה, ושיחות של שעות על גבי שעות.
היה שם משהו מיוחד בכל העסק הזה.
דיברנו על הכל. החיים שלי, החברות שלה, התסבוכים של שנינו,
ולהפך. היינו מבלים חצי מהיום בטלפון. וכל זה בלי שראינו אחד
את השני, אפילו לא בתמונות. אני הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל
החיים. היא אמרה שהיא מרגישה אותו הדבר. אפילו קבענו להיפגש.
הרגזנו אחד את השניה במתכוון, הצחקנו אחת את השני בקביעות,
הכרנו כל צד אפשרי ולא אפשרי. לתקופה של משהו כמו חודש, היא
הייתה החברה הכי טובה שלי, החבר הכי טוב שלי, הפסיכולוגית שלי
והיועצת שלי. הכל ביחד. סיפרתי לה דברים שהחברים הכי טובים שלי
לא יודעים. דברים שלא חשבתי שאני אי פעם אספר למישהו. היא
הכירה אותי הכי פחות זמן, וידעה עליי הכי הרבה. שמעתי ממנה
דברים שהיא הגדירה כדברים שחברות שלה היו מתות לדעת, ורק אני
ידעתי.
עד פה- אוטופיה. סיפור של אהבה ממבט ראשון. או מקריאה ראשונה.

נכון שהיו שיחות שזרמו פחות, והיו רגעים של שתיקה ועלבון, אבל
במצטבר הכל היה ורוד ופרחוני להחליא.
ואז נפגשנו.
ישבתי אצלה בחדר. היא הייתה נחמדה, אני הייתי חביב, דיברנו על
הא ועל דא, אפילו התחבקנו. הרגשנו כל כך מזוייפים וצבועים.
ישבנו שם, שותקים, במשך יותר משעה, תוהים מה לעזאזל אנחנו
עושים עכשיו?
כל מה שהיה התנדף. כל הקשר המדהים הזה, כל העומק, האמת, הכנות,
ההנאה, פתאום לא היו יותר. כאילו לא היו מעולם.
הסתכלתי עליה, היא התסכלה עליי, והפנינו את המבט.
יצאתי מהדלת, התחלתי לרדת במדרגות, והרגשתי צריבה בגרון.
עליתי חזרה למעלה, חיבקתי אותה, אמרתי לה שאני אוהב אותה ואני
לא רוצה שזה יגמר ככה. אני לא רוצה שהיא תבכה אחרי שאני אלך.
היא חייכה אלי חיוך דומע ואמרה לי שיהיה בסדר.
האמנתי לה בערך כמו שהאמנתי למה שאמרתי לה שניה לפני.
ירדתי למטה, הדלקתי סיגריה, ולא הסתכלתי אחורה.

מאז לא דיברנו. שלחתי לה אימייל אחרי כמה זמן, ולא ציפיתי
לתגובה. סיכמתי לעצמי את כל מה שהיה, ושלחתי לה, שתדע, אם בא
לה.
לא טלפון, לא מכתב, לא כלום, כבר כמה חודשים, ואני המשכתי
הלאה. אבל בפנים יושב לו איש קטן שלוחש לי "אתה לא חושב שזה
היה משהו שחבל לוותר עליו?"
ואני נוטה להסכים עם האיש הזה.
ביקרתי הלילה בדפיוצר שלה. קיויתי למצוא שם משהו עליי. לא
חשבתי שאמצא. ולא מצאתי.

אני לא אשלח לך עוד אימייל.
אני בטוח שלא אתקשר אלייך.
למרות שאין לי כוונה למחוק את הכתובת שלך או את המספר.
רציתי להגיד לך שאני מתגעגע, עדיין, למרות הכל.
רציתי שתדעי שכל פעם שאני קורא את ההקדשה על הדיסק, הלב שלי
נצבט.
אני לא יודע אם את עוד נכנסת אל הדפיוצר שלי. מה שבטוח שהפסקת
להגיב לי.
בזמנו אמרת שאני מצליח לגעת בך בכתיבה שלי. אז שתדעי שאת נגעת
בי עמוק, וקשה למחוק סימנים שנשארים שם.
אם תקראי את זה, אני יודע שתדעי שזה עלייך.
אני רוצה להגיד לך שלא אכפת לי אם תקראי, ושלא מזיז לי אם
תעני. אני לא יכול לשקר לך. גם עכשיו.