באמון אדונה, מעלה החיה.
חשבה שתוכל היא לבגוד.
אדונה החפץ בניצול תמימותה,
לפתע גילה כי אותה החיה,
תורתו לעולם לא תשוב לעבוד.

כשגילה האדון כי איבדה תמימותה,
החל מתנכר הרי היא שפחתו.
בעודו מעביד, תככנה החיה,
דרך מוצא מפני זעמו.

כשביקשה חנינה, פרץ הוא בצחוק,
הלגלוג העמוק היה סכין לגופה,
בעודו מתערה, וצחוקו כה עמוק,
ממשיכה מתנגדת ככל יכולתה.

הסתערה על מורה, כאילו אויבה,
וזה מתגונן אך חסר הכרה.
והנה ניצחה אותה אומללה,
את אותו הרשע, שעסק בבוזה.

עם חלוף השנים, התעצמה החיה,
והנה אף מצאה משרת משלה.
בעודה מתאכזרת לאותו המסכן,
מדחיקה זכרונות מימיה שפחה.