היא יושבת על הרצפה, מרחק מה משאר אורחי המסיבה שיושבים על
הספות והכסאות ומדברים בקול רם על עניינים ברומו של עולמו
הפרטי של כל אחד, ונראית מאוד מכונסת בעצמה, מדוכדכת משהו.
עיניה הכחולות כאילו קפואות בנקודה מסויימת בלתי-מוגדרת בחדר,
פניה מוארות באורם של שני נרות המונחים כמה סנטימטרים מרגליה.
אני מתיישבת לידה, בלי שהיא שמה לב לכך, ונשאר כמה שניות.
במה היא שקועה? מה מטריד את מנוחתה ומבטל את האנרגיה שהיא
משדרת כמעט בכל יום?
כשאני לא מתאפק ושובר את השתיקה, היא נעה לרגע כאילו נעורה
מחלום מוזר, מחייכת חיוך של מבוכה ומסבירה שהכל בסדר ושדבר לא
קרה.
כשהיא שמה לב שאני עדיין בתהייה, היא מלמדת אותי את הכישוף
עליו היא עבדה.
"אם את מדליק נר", היא מספרת לי בפנים נרגשות אך חוששות משהו,
"ומתרכז בלהבה שלו במשך כמה דקות, עוקב אחרי הריקודים שלה,
מתחבר אליה ומנסה לספוג כל מה שהיא מנסה לספר לך, ואז פתאום
מנתק ממנה את עיניך ומביט שוב על העולם - הוא נראה לך לפתע
גדול כל כך, יותר משאי פעם חשבת או יכולת לתפוס..."
כשהיא חושבת שהיא נשמעת מגוחכת ומתנצלת, אני עוצר אותה ומסביר
לה שאין על מה. הכישוף עניין וסקרן אותי מאוד. מבלי שנותרו בי
כוחות הנפש להתנגד, אני מנסה גם כן...
הבטתם פעם בלהבה של נר? כשהיא רוקדת כמו אישה חתולית, עם
תנועותיה המסתוריות וצבעיה המכשפים...אם תביטו מספיק זמן,
תרגישו אותה מתקשרת אתכם...שמה לכם תמונות בתוך הראש, משחקת
לכם עם הלב...
עכשיו! ואני מנתק את עיניי למרות הכאב הכרוך בכך, ומביט על
העולם.
מרוב בהלה ופחד, אני קם ומתחיל לרוץ, בניסיון למצוא מרגוע.
בוודאי רצתי קילומטרים עד שהגעתי לאזור בו ישבו שאר האורחים
ומצאתי לעצמי כורסא פנויה.
כך באתי גם אני בסוד הכישוף. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, על
העולם החדש שנגלה אל עיני. אישיותי המושחתת שוב שיחקה בי. "אם
זה מה שנר יכול לעשות..." אני לא יכול שלא לחשוב, "רק נר
קטן...תאר לך מה אפשר לעשות עם יותר כוח..."
יומיים אחרי זה, שלוש ניידות של מכבי-אש ואמבולנס אחד נוסעות
במהירות על הכביש בדרך לקניון.
פח הצפרדע הענק, שממוקם ליד מערכת בלוני הגז של אחד הבתים,
הוצת, ותוך פחות מחמש דקות נשמע פיצוץ אדיר שהבעיר את כל
הבניין, כאילו הגהנום בכבודו ובעצמו בא לבעור בארץ.
המשטרה שמגיעה מעט מאוחר יותר מחפשת. עדים, חשודים, משהו...אך
אני כבר מזמן לא שם. אני שוכב לי על הגב בגן ציבורי כמה דקות
משם, זיעה קרה מכסה את כל גופי, כוויות צורבות מכסות את ידיי,
ולהבות מתוקות, מסתוריות ומכשפות בוערות באישוני עיניי, שורפות
את כל היקום האסטרונומי שגיליתי בתוך עולמינו, מחפשות עולמות
חדשים, במיוחד בשבילי.

מוקדש בחום (חה חה) ללירז ואוהד.