מה זה אומר אם אני מחרבנת לעצמי את החיים בכוונת תחילה. אני
שותה יותר מידי, אני מעשנת יותר מידי, אני ישנה מעט מידי,
הפסקתי ללמוד, הפסקתי הכל. אני מגיעה לרמות שיכרות שאני אחר כך
לא זוכרת מה קרה ומה היה. כשאני שותה עולים דברים שעושים לי
לבכות. ואז אני בכוח דוחפת אותם לחלק האחורי של המוח כי אני לא
רוצה לזכור. לא רוצה לחשוב על זה. רע לי. ואף אחד לא יודע.
למדתי להסתיר את זה מאחורי חיוך תמידי והיפראקטיביות. אין לי
למי לספר מה עובר עליי.  יש לי כמה חברים מאד מאד קרובים
שיודעים עליי הכל. חוץ מכמה שרע לי וכמה אני סובלת. אני חיה
בבועה של עצמי. לא איכפת לי מכלום. ושום דבר לא מוציא אותי
משם. ההורים שלי לא מבינים למה כשאנחנו רבים אני פתאום מתחילה
לבכות בהיסטריה. הם פשוט לא מבינים שכל פעם שהם לוחצים על
נקודה קצת רגישה הם בעצם לוחצים על הכל. אפילו  עכשיו אני
יושבת וכותבת והידיים שלי רועדות ואני לא רואה כלום כי אני
בוכה. חייב להיות משהו או מישהו שיוציאו אותי מכאן.
אני מוצאת את עצמי נתקלת בחוסר איכפתיות של עצמי וזה נורא
מפריע לי ומטריד אותי... אבל אין לי את הכוחות הנפשיים לנער את
עצמי  ולהתחיל לחיות באמת. אני עושה דברים שמצד אחד מטשטשים
אותי לחלוטין ומצד שני הם גורמים לי לחוות דברים אחרים. לעשן
הכל, לשתות הכל, לצאת עם סתם אנשים שאני לא מכירה בתקווה שאחד
מהם אולי יתגלה בטעות כמפתח שלי החוצה מהבועה.
לפעמים אני חושבת שאולי מוות זה הפתרון היחיד לזה. אבל אין לי
אפילו מספיק כוחות נפשיים לעשות עם זה משהו. אם פעם, לפני כמה
שנים כשהייתי יותר קטנה ופחות אפתית רציתי להתאבד. ובאמת כמעט
עשיתי את זה. היום אני אפילו לא שוקלת את זה. זאת סתם עוד
מחשבה שעוברת בראש. עוד מחשבה שאני לא מייחסת לה יותר חשיבות
מאשר לכל מחשבה אחרת, חיובית או שלילית.

ואולי זה באמת הפתרון?

למות?!

נראה לי טיפשי משהו.