כל הקטע הזה עם הפנים התחיל בעצם עם תחילת שידורי הערוץ השני.
היו כאלו שזה קרה להם אפילו אחרי שבוע של צפייה בערוץ.
אבל היה ברור שזה לא רק בגלל הערוץ, העולם השתנה ולא היה מה
לעשות בנידון, יותר נכון לא היה מי שרצה לעשות בנידון.
הוא נזכר בפעם הראשונה שראה מישהו בלי פנים. הוא היה אז בן שבע
בערך, הוא נסע עם ההורים, מתי שעוד היו להם פנים. הם ארזו את
הציוד, עזבו את המושב בשביל סופשבוע בים.
בדרך אבא סיפר בדיחות ואמא ואבא צחקו חזק. כל כמה רמזורים אבא
היה מנשק את אמא והיא צחקה צחוק כזה קטן, כזה שלא באמת, ואומרת
לו "אברום, לא ליד הילד".
ביום השני בים הוא ראה מרחוק את המוכר קרטיבים. כבר מרחוק הוא
ראה שיש בו משהו מוזר, שהמוכר התקרב הוא ראה שפשוט אין לו
פנים.
הוא נבהל ורץ לספר לאמא. הוא ניסה להסביר לה, אבל היא לא
הבינה, הוא ראה שאף אחד לא התרגש מזה יותר מידי, הוא לא הבין
למה אבל הוא עשה כאילו הוא נרגע כדי שאמא לא תתעצבן.

לאט לאט הוא התרגל, לא הייתה לו ברירה, הם התרבו מיום ליום ולא
היה טעם להיכנס לפאניקה כל פעם מחדש.
מוכרים בלי פנים בקיוסקים שמתעניינים בהרגלי המין שלו, מרצים
זקנים בלי פנים באוניברסיטה (הוא ידע שהם זקנים לפי הקמטים ליד
הצוואר), הבנות שאיתן הוא היה נוהג להתחיל בברים התחילו לאבד
את הפנים והוא מצידו התחיל לאבד עניין, אבל לא הפסיק לעסוק
בנושא. הוא בכל זאת אהב לנשק אותן, הצחיקה אותו העובדה שאף פעם
הוא לא ידע בדיוק איפה השפתיים שלהן.
החיים התחילו להיות משעממים, כמעט לכל האנשים שהיו עוברים מולו
ברחוב לא היו פנים ולאלו שהיו לא היה יותר מידי כוח לדבר או
לחיות.

יום אחד ההורים מתו. זה לא היה מפתיע וגם לא הפריע לו יותר
מידי, חוץ מהעבודה שזה לא הפריע לו, דבר שדי הטריד אותו.
כל החסכונות מהעבודות המזדמנות שלו נגמרו והיות שההורים מתו
ואף אחד לא הזרים לו כסף הוא היה חייב למצוא עבודה קבועה.
הוא דחה את זה עוד ועוד, הוא מזמן הבין שככה מגיע הקץ.
אבל לא הייתה לו ברירה או סיכוי, הוא ידע את זה עמוק בפנים,
הוא הרגיש שזה מגיע.
הוא הלך לראיון עבודה, ענה את התשובות שהם רצו לשמוע והתקבל.

ערב יום שישי אחד הוא הלך להשתכר באיזה בר חדש בנמל עם החברים
שלו, הנשואים, חסרי הפנים. ערב שהוא שיגרה להרבה אנשים.
מהבר הוא חזר עם מישהי לבית שלה.
בבוקר שהוא קם היא אמרה לו עם הפה שלא היה לה שנשברה לה המראה
בשירותים ושאם הוא צריך אז יש אחת במטבח.
"זה בסדר, אין צורך" הוא ענה לה.
הוא הרגיש מחנק בגרון ודמעה דמיונית זולגת מעין שלא הייתה
קיימת.